בלחות אין קץ נצא אל המסע בליל יום חמישי, אלייך
עדר אדם מיוזע המתקבץ אל שערי הבריאה מלאי אור ניאון לבן
תלאות הדרך המשובשת עד הגיעם אל קרבת שערי מקדשך תישכח בהם במהרה
על בשמייך המופלאים, את מפיצה ריחות מזמינים, מתקתקים ואלוהיים. מלאי פרומונים הגורמים לשכנים מכאוב בכל אשר יפנו
פלא הבריאה שאת. חמה, שורפת את חסרי הסבלנות, חמה ומנחמת את אלה שניחנו בנימוסים.
יופייך עתיק ואין שני לו, הינך נצר לבריאה אלוהית השלובה נימים נימים בנפשו של העם היהודי.
אגדות ושירים בלי סוף נכתבו על מושלמות קימורייך וגוון עורך הזהוב והמנצנץ.
קימורים שנבנו ביד אמן נשגבת, יד אמן שאוהב את הבריות כולן, יד אמן שעושה מלאכתו ביראת האלוהים,
מרקם בשרך ענוג, לבן, מתקתק, אוורירי, בתולי. מרקם שנולד לספוג את אשר תיתן לו.
בחרדת קודש של יודעי דבר, תישלח יד עדינה ותקטוף אותך אל ביתך החדש, הרחק מאחיותייך המושלמות גם הן.
לא נותר לך זמן רב לחיות, את יודעת את מקומך היטב, עוד מתקופת התנך.
הבלדה לחלה של האופה מבגדד, התקווה, תל אביב
