הזמן כאילו חזר לפעום בהוויתינו, בקצב לא ליניארי, קצבו נע בין זחילה איטית המאיימת להפוך את כיוון זרימת הזמן אחורנית, לדהירה סוחפת שנדמה ששנים עוברות במחי חיוך פשוט. כמו מסע ברחבי התודעה בהיותינו כרוכבים על מולקולות שכימאים לבושים חלוקי מעבדה צחורים כהווית האדם, בהיותו על החומרים שהם עצמם הורידו לעולם.
דהירות ליבי, שכעת, משנגמרו הצרחות ושקט מסמא מילא את החדר במרבד אילם וסמיך, הולמות באוזני בשאון של מארש צבאי - מצעד ניצחון גרוטסקי בעוצמתו אך מדויק להפליא הפעם.
אחרי שהפסקת לצרוח אספתי אותך אלי, הסימנים מן השלשלאות הותירו את חותמן בבירור, הגאווה שתמלא אותך בימים הקרובים כל עת שתרדי לחוף תהינה כתופינים שהכנתי במיוחד בשבילך, והאין זו האמת למעשה?
ערסלתי אותך בזרועותיי הארוכות, שעוטפות אותך בדיוק מושלם כשאת מתאוששת לך בתנועת העובר המוכה שלך, אותן זרועות שקרעו בבשרך והשילו קליפות נפשך אך לפני דקות מספר.
קירבתי אותך אלי, דיברתי אל אוזנה של שלהי תודעתך הנוכחת איתי אך בקושי.
" הסימונים מאדימים ומכחילים יחד עם הלב שלי. זעקות הכאב והשבר מלטשות את הכתר שלי ומשבצות בו אבנים יקרות, ההתמסרות שלך לדרך שלי היא המתנה הכי גדולה שקיבלתי אחרי נשמת אפי."