נורמטיבי חסר דאגות וסטיות.. (!)
מצטער לא מצטער, תמיד הייתי טוב עם הליידיז. כ- late bloomer שעושה הכל מאוחר, החל מללמוד תיאוריה של שחמט, לגלות ת'גלגשת, לצאת עם בנות או לגלות מיני מולקולות מעניינות - דאגתי שאם אני כבר עושה משהו אז אני אעשה אותו טוב, אם לא הכי טוב.
רוב התחביבים נפלו לאורך השנים, אך אהבתי והתפעלותי מגוף האישה והעונג הפורץ ממנו, מדי פעם, רק גדלו והתפתחו עם השנים. בעקבות הרדיפה אחרי העונג הנשי, ואקסית מלכה סוטה ונהדרת הגעתי אל עולם הבדסמ.
העולם שהכלוב מאפשר גישה אליו קשוח, אין אחד שיגרוס אחרת. עולם קשוח המאסף אליו בין שלל אנשים סוטים שמשחקים בצורה טובה בטוחה ומאפשרת, אך גם את פגועי החברה, ניצולי החיים ודחויי הקיום, על שלל גווניהם כי רבים ומגוונים הם.
סיטואציות כמו פרידה, בגידה או ריב מחזיקות במשקל רב כשהן מתרחשות בשדה הוונילי, וגורמות ללא מעט טלטלות ולחץ אצל הנפשות המעורבות. אך במימד הבדסמי לכל אותם מקרים טבעיים, יותר או פחות, בדרך כלל מתלווה אלמנט נוסף של טראומה וטריגרים שקשה לחזות אותם מראש, ללא היכרות מעמיקה שאך מעטים באמת שואפים להגיע אליה.
ואני מוצא עצמי תוהה באמת, האם עצם הנוכחות שלי במרחב הזה לא מעידה על חוסר אנושיות וחוסר אכפתיות כלפי אנשים אחרים ע"י חשיפה של אותם אנשים אחרים אלי ולפגיעה ממני ביודעין? אפילו עם כל הכוונות הכי טובות, בירור צרכים עמוק, חפירה לנבכי נשמתה של וכל הנלווה לכך.
ואיך לעזאזל אפשר לשכוח ולעזוב חיבור כה טהור לאלוהות שיוצאת לי מהידיים בכל פעם שיש מישהי תחתיי?
