כעשר דקות באיחור לזמן שנקבע מראש, זמזום כפול מהיר ומעט מלחיץ בדלת, אני מזהה את הצלצול. הסבא שפועלו המסתורי אינו ידוע כמעט לאיש, נוהג, מדי פעם להציע את עזרתו בעניינים שונים בשעות שתל אביב יפה להן, לא באר שבע, עם כל הבוז הראוי שהצלחתי לגייס כרגע.
הגנגסטר הזה נכנס לדירה בקפיצה כאילו הפרעתי לו באמצע מחול טנגו סוער, מפליא ברכות מלוכלכות כיאה למעמדו המסתורי במבטא דרום אמריקאי כבד -
"**ררר**! הבאתי לך את הבחורררה! תררראה"
"חיכיתי לכם, כנסו" תוך כדי שאני מקבל ממנו אגרוף לכתף, זכר לימיו הסוערים באצ"ל.
מיד אחריו נכנסת אישה. מיד ובאופן אוטומטי בלתי רצוני התחלתי בוחן אותה איבר איבר, מכף רגל ועד ראש. לא צעירה. אודה שלא הפתעתי מדי,כשדיברנו וקבענו את כל האירוע הוא אמר לי מראש שהיא מיוחדת מאוד, בעלת ניסיון ויסודית במיוחד. כשמבטינו נפגשו היא נבהלה והשפילה את עיניה, היא השאירה אותן שם בדבקות כה רבה. כאילו שנפלו לי חופן מטבעות זהב מהכיס שהתפזרו על הרצפה מבלי ששמתי לב ושהיא חמדה לעצמה וכך לא רצתה להוריד מהם את העיניים.
היא הגיעה אלי לבושה בבגדים פשוטים, כמכירה בעובדה שלבגדיה אין כל משמעות עבור התפקיד אותו באה לבצע בדירתי השכורה. חולצת הטריקו שלה בגוון ירוק בקבוק, ממש שלחה אותי לבקבוקים שמרקו היה שוטף בגנואה על מנת להרוויח כמה לירות ביחד עם קופיפו. למתוניה שמלת ג'ינס ארוכה ודהויה מכביסות שהסתירה היטב את רגליה הצנומות. לרגליה נעלי ספורט לבנות מצוחצחות. אה, ותיק משעשע, לחדר כושר כזה, כה דהוי ישן ועקשן היה הלוגו של אדידס שניתן ממש היה לראות שהוא יוצר בתקופה שמרדונה היה מרביץ שורות ועדיין מצליח לתפוס מבט חטוף בקצה הזין שלו, לפני שהכרס השתלטה על קיומו לחלוטין.
אני מגייס את החיוך הכי תמים ומזמין שלי -
היי, אני ****, איך קוראים לך?"
"לא לא, היא לא מדברררת עברררית מה יש לך? זאתי גלורריה, ייבוא אישי. את זאת אני הבאתי מקובה, היא מגיעה לפה כברר כמה שנים."
"יאללה ספרר לי מה אתה ררוצה ממנה, אני מתררגם"
לאחר שסיימתי להסביר לסבא קרטה קיד פה לפרטי פרטים ולעומקי עומקים ברצינות גמורה אך נבוכה מעט, מה נדרש מהעלמה - איך הדברים צריכים להיעשות, איפה לגעת איפה לא, מה מותר לה ומה אסור, הסכמנו שהוא יגיע לאסוף אותה בעוד כשעתיים.
השעתיים עברו ביעף, הבית כאילו התמלא בחיים חדשים וניחוחות שמזמן לא צפו במסדרונות הבית, קולות ששכחתי שקיימים צלצלו בין קותלי ביתי, ושוב הרגשתי שלווה נשכחת.
זמזום לחוץ בדלת, זה זלמן, אני מזהה את הצלצול. גלוריה בדיוק סיימה לסדר את התיק בטיימינג מקצועי למדי. פתחתי לו את הדלת, שוב זינוק פנימה פלאס כל הטקס מלפני שעתיים.
"נו **רר**? איך הבית? בחיים שלך לא ניקית אותו ככה אה? ממזרר"
הודתי בפניו שאכן הבית מצוחצח למשעי ושמעכשיו אני פציינט קבוע של העלמה גלוריה. הבבואה שלי ניבטת אלי מן המרצפות במטבח(!)
"אין בעיה חברר, פעם בשבועיים יש לנו דייט"
