המקלידן מתלאביב

זרקתי את הכד המנוצל לתומו של המי עדן לרגלי המיטה. הרעש המחריד והחלול של הפלסטיק הכבד הרעיד את החדר, נחמד להעיר ככה כלבות לפעמים - בהפתעה רועשת ומזעזעת ת'סִּפִּים. 

"תכירי, כלבה. אלה השירותים שלך להיום."
- עדיין הפוכה ממנת הזרע שקיבלת אך לפני כ 40 דקות הסתכלת עלי בערפול חושים וקורי שפיך קרושים -
"מ.. מ.. מה?"

"לא גמגמתי, did I?" - בעודי עומד מעליה מוכן ליום שלפני.
"לא אדוני" - בעודה מגרדת את עין שמאל, מנסה לגרום לה להיפתח.
כדי לוודא שתשומת הלב נתונה אלי ולא לעין המודבקת שלה אני מעיף לה סטירה מהצד שלא רואה, היא עפה אחורה בהפתעה, אבל עוד לפני שהמגע בינינו ניתק אני מבחין בחיוך הסתום הזה.

"אני הולך למשרד זונה קטנה. את מחכה לי פה קשורה למיטה עד שאני חוזר - 8 שעות לפחות. הכנתי לך כמה חטיפים, כמה כריכים, יש לך נסטי ונייר טואלט. המספריים לחירום נמצאים בין המזרון לבסיס של המיטה. אלא אם הבית נשרף את לא זזה מפה. And I do mean it, slut"

"אבל.. אבל מה אם יחפשו אותי? לא אמרתי לאיש היכן אני, אם לא אענה עלול להיות סלט"

"שיהיה אחד טבעוניסטי. כעת סתמי ת'פה ותביאי את יד שמאל"

אחר זלזול וגיחוח היא נאזקת ונקשרת למיטה. התריסים מוגפים ואיום אחרון משוגר לחלל האוויר.

"תזהרי להשתין לי על הרצפה כלבה, השיער שלך ישמש לי לסמרטוט.

Bon Voyage