אם במקרה היה נעמד מאחורינו מלאך בתור לגולדה ומתעכב עלינו לרגע, לבחון אותי ואותך, כי גם מלאכים לא תמיד יודעים מראש איזו גולדה בא להם, לפני שהגיעו לחלון על מנת לבדוק איזה יציאות מעניינות יש היום – וזה מטריד אותו כרגע יותר ממה אנחנו עושים ביחד, לעזאזל.
הבחינה הרדודה הזו תעלה אצלו מחשבות גנריות למדי לגבי הקללות של הקיום האנושי ובנוגע לטבעו של האדם, הסתום, ובכן, מטבעו.
בעודנו עומדים שם בתור, היד שלי מונחת על הצוואר שלך, מסמנת בעלות על האריזה המפחידה הזאת שלך, תוך כדי שאני מנסה להיזכר האם אי פעם החזקתי בריה שכזו בידיי. ספק מועכת ספק מעסה את צווארך, היד הזו מרגישה לך כאילו היא עשויה סלע בזלת רותח שהתפוצץ לפני חודשיים מלוע של הר געש, מונחת במדויק על נתיבי הדם והעצבים שזורמים לך אל המוח. היא שולחת אלייך פרצי חשמל חם שלא פוסחים על אף נים בגופך, הם מעוררים אותך ושולחים אותך לצלול שוב בעודי מכווץ ומרפה את אחיזתי.
איך הגענו לפה בכלל?
האם אלו הכימיקלים שהאצבעות שלי יודעות לשחרר אצלך מבלי לגעת בך, אלא במקלדת? או חוש ההומור שמפשיט אותך בעונג ושלווה מההגנות שבנית סביבך?
או שאולי הסיפור בכלל הפוך?
אולי יש לי פטיש לנשים חזקות שלמדו היטב איך מתפעלים את הבבונים שמקיפים אותן? או שזו האריזה שנארזת בה, שמגיעה הישר מהיכלי הפיסול של האנימה היפני - שמעירה בי חמדנות חייתית?
לא יודע.
אבל אחרי חודשיים, פשוט הייתי חייב לגלות
מה שבטוח זה זה: כשהמלאך יתבאס שאשתו פירקה לו את הפיסטוק שוקולד לבן, אנחנו נשתה אחת את השני כאילו אין גולדה בעולם.
