ידעתי שהלילה זה הלילה .
ראיתי מולי את כל החבלים שמונחים בארון הגדול וכבר התחלתי לפנטז.
חיפשתי על הקירות ווי תלייה כדי להבין איך הוא הולך לקשור למתוח ולפתוח אותי הפעם ,
לצד כל אלו ראיתי את הויברטורים הצבעוניים והמצוחצחים עומדים דום ומוכנים לפעולה לכבודי .
באמת באמת שהפעם נורא ציפיתי , הייתי כל כך מוכנה ומזומנה והזלתי ריר ממש כמו זונה קטנה .
מלאה בהתרגשות ובפרפרים בבטן נעלמתי לחדר אחורי כדי לזרז עניינים להתפשט ולהתארגן ...
אבל
גוף האישה מתנהל כאדון לעצמו , והתוכניות שלי ממש לא מזיזות לו .
החיוך שהיה התפוגג ברגע , נעצבתי , התבאסתי ועוד תחושות מגעילות שכאלה.
ידעתי שאין לי ממש מה לעשות וזה גזר דין שצריך לקבל באהבה פעם בחודש .
העניין הוא שהאכזבה שלי ממש לא עניינה אותי , רק מאסטר , לא רציתי לאכזב אותו .
נאחנתי בכבדות , כאילו מחפשת מקום לקבור את עצמי ואת המבוכה שקצת קשה היה להסתיר.
ומאסטר,
הוא היה כל כך מקסים ורק דאג לי שארגיש בנוח לצידו .
זאת אחת הפעמים שהרגשתי כל כך חזק כמה הגוף שלי באמת באמת שלו .
ולא , לא בשביל לספר סיפורי אגדה, ולא בשביל לציין שוב שאני רכושו של מאסטר-לולי ,
אלא בגלל שהפעם הרגשתי שככה ממש הוא נוהג כלפיי . לגמרי לוקח עליי בעלות של ממש.
מעצב אותי , עוקב אחר התנהלותי , מעיר לי כשצריך , מקפיד איתי על כל פרט , ערני ולא מתפשר על שום דבר .
סוטר ומלטף לי . מחנך ומכאיב . מחלק מתנות ונותן לי מיליון סיבות להיות עבורו ולהעריץ אותו .
פתאום אני מקבלת באהבה והבנה את שליטתו ומקומו של מאסטר מעליי ולא מנסה לקחת את זה ממנו.
פתאום הכל הפך כל כך טבעי לנו , המקומות מוגדרים לגמרי וכל כך הרבה הנאה ואהבה פורחת משם.
והכי מדהים , שאין בי אפילו טיפת מבוכה להיות כל כך למטה ...
טוב לי . וטוב שכך .
שבוע טוב .
לפני 17 שנים. 4 באוגוסט 2007 בשעה 19:16
