אצלי הכל בסדר.
בהמשך לשתי התגובות האחרונות שהיו בפוסט שלי, ובהמשך לעוד כמה שיחות הזויות,
הייתי חייבת לרשום ולהדגיש שרק יהיה נורא ברור: אצלנו הכל מצויין, ממש ככה, יותר מתמיד.
כל הניסיונות לחפש משהו שגוי, לא בסדר, כל הדרכים לנסות לגרום לבלבול ותהייה, כל אלו עולים בתוהו.
וואלה, אני ילדה גדולה ופקחית ,אני יודעת להבחין בין טוב לרע, יודעת לבחור היטב מי עושה לי טוב ומי פוגע בי.
אין צורך כל שתי דקות לשאול: " הכל בסדר במערכת הזוגית הבדסמית? , "את בטוחה? הכל בסדר?"
איך צורך בהסברים והוכחות: " הוא בוגד בך, את תמימה, אני אוכיח לך" . " נראה לך שאת מספיקה לו?".
גם אין צורך לנסות לערער בהודעות : "את בטוחה שמה שהוא עושה לך בסדר?" , " זה לא מזעזע?",
אז ככה: לא, אותי זה לא מזעזע, אם זה היה מזעזע אותי, הייתי עושה בחירות אחרות.
הכל מצויין במערכת הבדסמית שלנו, היא עושה לנו טוב, ולי באופן אישי עושה מצויין .
בוגד או לא? זה גם עניין שלכם? אז לדעתי לא. עם כל ה"תמימות" , אני הייתי קוראת לזה אמון.
יש משפט יפה ששמעתי ממאסטר בעבר: "כוס השתן של האחת היא כוס השמפנייה של האחרת".
זה משפט כל כך מדוייק ונכון, שאין לי אפילו צורך להסביר, יש לי מן תחושה כזו שהצלחתם להבין לבד.
חשוב מאד שתקבלו את המשפט הזה עם כל הקושי שאולי טמון בו, עם חוסר ההסכמה שלכם והביקורת הנוקבת.
כוס השמפנייה שלי היא לגעת אי שם בקצה. אני לא מוותרת ולא אוותר על זה, שם אני אוהבת לחיות, שם מעניין לי.
לי למשל, לא עושה את זה חצי דרך, חצי נגיעה, חצי ליטוף, חצי מבט, חצי חיבוק, חצי הגשמה.
אצלי זה הכל או כלום, לגעת בקצה או לא לגעת בכלל, להיות שם 100 אחוז, או פשוט לא להיות.
אני מרשה לעצמי להרגיש עד הסוף, עד הקצה, גם שקשה, גם שקל.
בוכה אם מרגישה צורך, לא מתביישת לשחרר את הכאב שבלב, לא מתביישת לצחוק עד שכואבת הבטן.
גם בכתיבת הבלוגים שלי אני כותבת עד הסוף, לא עסוקה בלהסתיר, לצנזר, להשמיט, למיין מה כן ומה לא.
כשאני בוחרת לכתוב, אז כותבת הכל, כמו שזה, זאת האמת שלי והיא נקייה ואמיתית, וככה הכל יוצא על הדף.
בקשר ליום שישי האחרון - המקום הלא פשוט ההוא נגע בשנינו ועשה לנו מאד טוב. כך שאין טעם "לדאוג".
במערכת של שנתיים פלוס ביחד נרקמים דברים מאד עמוקים ויש אנשים שפשוט לא יוכלו להבין.
במערכת הדוקה כמו זאת, אני בטוחה ב 100 אחוז שמאסטר יודע בדיוק איך להוביל אותי ואין צורך בהמלצות מהקהל.
ולאור שאלה שנשאלתי, אז לא, הוא לא משתק אותי ולא מנסה, אני מקבלת ממנו את יכולת ההתבטאות בצורה מלאה,
מעבר לכך, הוא מכבד את דעותיי ונותן להן מקום. מכבד אותי כאישה, בת אדם, וכחברה שתיהיה שם בכל, זאת אני.
ואלו אנחנו, וזאת המערכת בנינו, הדוקה חזקה ומדגדגת על הקצה, ואלו אתם, שתבחרו להיות שם או שלא.
מתנצלת בפני כל מי שלא קשור לפרשייה הזאת, פשוט כבר נמאס.
לפני 16 שנים. 13 במרץ 2008 בשעה 16:12
