לא רק בלונדינית

באדמת הקודש הרמנו כוס לחיים, כל כך מוזר איך דברים יוצאים מפרופורציות לפעמים,

אנשים מצטיירים בצורה שונה עד לרגע שבו מחליטים להוריד את ה"שחפצים" ורק אז הפרופורציות חוזרות למקומן.

ישבנו על הבר וצחקנו בלי סוף, הרומן של מאסטר עם הבקרדי תפס תאוצה במהירות רבה עד שכמעט נגמר הבקבוק.

אותי מאסטר השקה בכח בקולה, כל שעה עגולה בדק לי חום ודחף לי עוד ועוד קולה עד אפס מקום כדי לוודא שהחום לא עולה.

יש מצב שהוא נורא דואג לי וגם יש מצב שהוא יותר פולני ממני. איי איי, קשה ...

כל הערב היינו צמודים, הפסקות פיפי לדקה וחצי זה מה שהפריד בנינו בכל פעם.

מדיי פעם באו לבקר אותנו מכל מיני ציצים בגדלים שונים, היה דווקא מגניב.

כשהתחילו שאלות על גדלים והשוואות וציצי קטן גדול ומה טוב ומה עדיף ומה כדאי? אני ישבתי בשקט.

מבחינתי עדיף ציצי סבבה, לא ענק וטובעני ולא קטן ושטוח. משהו באמצע כזה. מאסטר הביט בי וחייך,

לא גילינו להם שגדלו לי נורא הציצים בתאילנד ושמאז הפטמות לא מפסיקות לעמוד לי. "אלו סודות מערכת".

הערב הזה מבחינה בדסמית הרגשתי קצת שונה, אולי התפיסה שלי שונה, אולי הטוטאליות אחרת.

נאמנות היא ערך עליון מבחינתי. ומערכות יחסים הן דבר מקודש ומכובד. בלי רגש אני לא זזה סנטימטר.

אני יודעת שלא כולם כמוני או כמונו ואני מקבלת הכל, לא הכל צריך לקחת בכובד ראש ואיש איש יחיה את חייו בדרכו.

אבל איך אומר העצבני ההוא? בלי נאמנות אין אזרחות. אז בלי נאמנות גם אין בדסמ. לפחות ככה זה אצלי בלב.

לקראת 4 יצאנו לסערה שבחוץ כשאני הנהגת, מפחיד אה?

כל הדרך ניסינו לחפש מונית אחת אומללה שתאסוף שני חברים הביתה,

זה הפך להיות סשן נחמד בלי מילת ביטחון עד שפשוט תפסנו קצת מוח וחייגנו 144,

"שלום שגית, אני צריך טלפון של מוניות בבקשה".

הם נסעו הביתה בשלום והגיעו בשלום. פתאום הרגשתי את הפולניות עולה לי למוח ולא הצלחתי להתאפק,

שלחתי אליהם הודעה כדי "לוודא הגעה." כל הדרך הביתה רק דאגתי אם הם חזרו יבשים ובריאים- כי ...

חולצה קצרה ביום חורף שכזה, זה עניין מסובך כשלעצמו.

המשכנו לסשן משלנו, מאסטר ואני, היתה מציצה שהעלתה גיצים לאוויר, ירתה זיקוקים ועשתה המון חם בלב.

דבר אחד עשה לי טוב במיוחד הערב הזה, מאסטר חייך והיה משוחרר כמו שהוא לא היה הרבה זמן.

הרגשתי שטוב לו. זה עשה לי את הערב הזה לערב הכי מיוחד- הבטתי בו מחייך,

הוא שלח לי יד בכל פעם כדי לדעת שאני פה, ליטף, נגע וחיבק, הוא חייך והיה שם, לאורך כל הדרך.

מאסטר מאושר, אין מתנה גדולה יותר מזו.

הגענו הביתה בשלום והמשכנו לשלוח SMSים של אהבה עד שנרדמנו. זה דביק אבל אחלה,

אחרי 3 שנים אנחנו מתנהגים כמו ברגעים הראשונים, באותה התלהבות וציפייה וזה מטריף בכל פעם מחדש.

אני חושבת שאני מחלימה ושהחום מתחיל לרדת.

מאחלת המון בריאות לשבוע החדש. בהמון אהבה, לולק'ה.