מאחורי קירות ביטון, הסתתרת לי אתה- גדול, קשוח ועם נוכחות, המון נוכחות.
מפגש ראשון, עירום, אתה ואני, חושך.
נכנסתי דרך דלת שננעלה ישר אחרי, לא יכלתי לצאת, לא רציתי לצאת. התעקשתי להיות שם. איתך.
את עיניי כיסית בבד אטום לגמרי כי זה היה החוק היחיד שנקבע ביננו מראש טרם הפגישה הראשונה,
ביקשתי לא לראות אותך.
אטמת את יכולת הראייה שלי עד שבוודאות לא ראיתי מי מולי, לא ידעתי מי מולי, לא רציתי לדעת. רק להרגיש.
תפסת אותי בתוך הידיים הנפלאות שלך שעטפו את כולי והורדת אותי בעדינות ל 4.
רעדתי, כל כך רעדתי שהנחת כיסא לפני ועליו הוראתי לי להשען ולשים את הראש.
מגע ידך אחז בגופי, ליטף אותי בעדינות, גוף רך, נעים, חלק. בדקת אותי מכף רגל עד ראש.
לא רצית לעזוב. לא רציתי שתעזוב.
אתה היית כל כך מנוסה, ידעת מה כן מה לא ואיך לקחת אותי כמעט עד הנקודה בה אזוז בחוסר נוחות.
אני הייתי חדשה, כל כך חדשה, שהיה אפשר להרגיש את הניילון שעטף אותי, את הריח המתוק של חדש.
הורית לי לגעת בך. זה היה הרמז שלי לדעת מי מולי, זזתי ימינה ושמאלה וקפאתי,
הובלת את שתי ידיי בתוך ידייך, לימדת אותי להעיז, להרגיש. לגעת.
השקט הרעיד את החדר, הדממה חדרה לי לעצמות, ולך ... מה עשתה לך הדממה הזאת באותם הרגעים.
"תפשקי את הרגליים" אמרת לי בקול שקט כאילו אינך רוצה להפיג את האווירה שנוצרה בנינו,
האש להטה, הלב דפק ואפילו לא היה צורך בגפרור כדי להצית, משהו שם, הוצת מהרגע הראשון.
"עוד.." אמרת. נענתי מייד. פישקתי עוד קצת. הרגשתי מובכת נורא אבל בתוך הלב הרגשתי, שככה אני רוצה.
אתה קיבלת את התשובה שלך לכל השאלות באותה השנייה בה פישקתי את הרגליים,
הפתעתי אותך בתשוקה, ברצון, בלהט, אני ידעתי שאני במקום הנכון, ואתה? אתה ידעת גם.
טפטפתי לתוך ידייך, עניתי לכל תשובותייך באותו הרגע, אותו הרגע בו ראית בדיוק מה עושה לי את זה.
הגוף שלי הפך שלך, התחבר תוך שניות. אחז בך, נענה לך, שירת את תשוקותייך.
משהו במגע הזה, בסיטואציה, בפחד ... משהו בך, העיר בי משהו משלי.
את אותו הרגע לא נשכח שנינו, את הרטיבות, את הביישנות ובעיקר את הטירוף והפחד.
לבסוף הנחת אותי על המיטה, התחלנו לקשקש בעוד עיניי כסויות והגוף העירום מתעטף בך.
אני עברתי את המבחן הויזואלי, אתה הספקת לבחון אותי לכל עבר, אבל האם גם אתה עברת את שלי ..?
ביקשת ממני להוריד את כיסוי העיניים, לא הסכמתי. לא רציתי שייגמר לי החלום הזה, פחדתי לדעת
לאיזה טירוף נכנסתי והאם זה ימשך או יעלם ברגע שאוריד את כיסוי העיניים. פחדתי כל כך להתאכזב.
חוסר הוודאות לקח אותי לטירוף שאי אפשר לבקש, היה לי האומץ והיתה לי האינטואציה לבחור נכון, לבחור אותך.
אחרי דקות ארוכות ביקשתי ממך שתסיר לי את הכיסוי, הבטתי עמוק בתוך עיניך, אתה נתת לי לבחון אותך,
שוב אותו השקט ... פתאום העיניים מדברות לבד.
מהרגע הראשון ידעתי שאיתך אני רוצה לקיים את הבדסמ שלי, מצאתי בך מה שחיפשתי. אבל,
האם גם אתה מצאת בי את אותו הדבר שחיפשת לעצמך..?
מאז אנחנו צמודים שלוש שנים ומשהו, זה עונה על כל השאלות שעלו אי פעם לאוויר.
עולים ויורדים בלופים המטורפים של החיים, יודעים ללכת על "עיוור", יודעים להיות שם תמיד ובאמת, כמו ברגעים הראשונים.
המערכת שלנו היא לא התבנית שהכרת, לא התבנית בה נהגת ללכת,
היית מוכן ללכת איתי צעד אחד נוסף ברגשות ואילו אני הייתי מוכנה ללכת איתך דרך שלמה.
אתה ואני, המציאות התוססת, המגניבה וההדוקה ביננו. לך תחפש מילים שיגידו, אהבה.
לפני 15 שנים. 30 במרץ 2009 בשעה 11:04
