לא רק בלונדינית

ואת קמה בכל בוקר

אל תוך כאב מטפס, אל אהבה שלא נגמרת,

אל סשן פוצע שכידייך קשורות ואין מילת בטחון.

כל בוקר את מתעוררת לאותו מקום,

בו עינייך כסויות וכל חושייך מתחדדים,

זה ברור שאת עיוורת, את מאוהבת.

כואב לך, גופך מפורק, ליבך שבור,

אבל את שם, בעקשנות, ברצון, באהבה.

ופתאום

נעשה שימוש בפחדים שלך כנגדך,

זה חותך, פוצע ומערער אותך.

אבל את מבינה שכל אחד מתמודד

בדרכו, שלו.

זאת לא שנאה, אולי גם לא אהבה,

זאת התמודדות.

את קמה כל בוקר אל תקוות שמאבדות מקום,

אל גשרים שעולים באש

ותמיד יש מי שדואג להבעיר אותם יותר.

ואת נשארת שם. דואגת גם את,

לכבות שריפות ולייצר תקוות.

אחרי הכל,

נשארים עננים מלאים לכלוך וכאב,

עננים אפורים שמטשטים את האור בקצה.

את קמה בכל בוקר אל חלום מתרחק,

אל הרס מכוון. אל שריפות, אל עשן,

קמה ללב שבור, דמעות בעיניים וידיים קשורות.

אז לפעמים

את פשוט כבר לא רוצה לקום בבוקר.

לפחות לא עד שכל הכאב יעלם,

שהאהבה תשכח, שהעצב יתפוגג

והחיוך יחזור אלייך.

או אולי אליכם. כן כן. שניכם.

את רוצה להתעורר רק שתבער שוב האהבה,

לעיניים בוערות אש, למבט שובב ומחוייך,

הגוף המתפתל שלך ירוץ רק לתוך ידיים מוכרות.

זאת את. מעולם לא הלכת. מעולם. לא. וויתרת.

את שוכבת שם, מולו

על שולחן הניתוחים ערומה,

הסכין שוב ושוב חותכת את הבשר החי,

את צורחת מכאב בשקט שלך,

את לא מוכנה לאחוז בסכין ולחתוך לב אחר.

את תשארי שם, שוכבת, כואבת, פצועה, מאוהבת.

את לא מוכנה לחייך בלעדיו,

זה היה תפקידתך,

החיוך שלו היה האושר שלך.

את עשית הכל כדי לחייך אותו,

אז גם עכשיו,

רק ביחד. חיוכים של יחד.

של שלום ושלמות.

אתם במרחק אלפי קילומטרים פיזית,

נאבקים אחד בשניה, לב אל לב,

הצד הנפשי עוד רוצה לחבק, לדאוג, להיות.

מה נכון או לא, מה צריך או לא -

היא ילדה של אהבה והוא הסופרמן שלה.

ופתאום שצריך לעצור, לא יודעים איך.

אולי לא רוצים. לפחות לא באמת. לא ככה.

אז את נשארת לו. מחכה לו. כמו שאת.

כמו שהוא אהב אותך.