הלבשת אותי הלילה כמו בובה לרצונותייך, עטרת לגופי שמלה קצרה בלבד
ושהוראת לי לפתוח את הפה רק לשאלותייך הרגשתי איך האגו שוב התרחק לו ונדד.
נישקת את שפתיי והרגשתי נאהבת, אחר שניה בלבד כבר כבר ליקקתי את הרצפה,
זה מה שקורה שאני קצת מתחצפת, זה מה שקורה כשאני לא מרצה.
הולכת אותי במהירות אחרייך, כשלצווארי רצועה עבה וחונקת,
הקפדתי על הקצב, נצמדתי לרגלייך. רציתי שתראה שאני לא מפונקת,
אזיקים על הרגליים ועיניים כסויות, ראש מנוטרל שלא חושב בהיגיון.
בלי היכולת לדבר או לראות, סרבתי פעם אחר פעם למילת הבטחון.
"את גיבורה אה? את לא נשברת בקלות?"
"מתי תביני שמילת בטחון זאת לא בושה, אי-שימוש בה הוא טעות".
זה לא שינה לי שום דבר, מצידי שיתפוצץ לי הגוף ויתחלק לשניים,
תעשה לי כל שתרצה גם אם זה כואב והנפש זועקת לשמיים.
אחרי הכל ארזת אותי כמו חפץ, ניקית וסידרת בעדינות,
בדקת שאני שוב מחייכת, החזרת לי קמצוץ עצמאות.
יצאנו לפאב ביחד, אכלנו ושתינו בלי סוף,
אחרי כל אלו בסוף נשכבנו, זה לצד זו על החוף.
לפני 15 שנים. 15 באוגוסט 2009 בשעה 17:22
