כל הדרך לתל אביב אני מגלגלת לעצמי תובנות בראש,
כל מה שקורה מסביב מסביר לי בעצם כמה אהבה מלמדת אותך לאהוב אדם אחר ללא תנאים
וכמה היא גורמת ומלמדת אותך לאהוב את עצמך על מי שאת, על מה שאת נותנת ומה שאת איתו.
פתאום קלטתי איך אהבה נגמרת בדיוק ברגעים שאת כבר לא אוהבת את עצמך כשאת איתו.
וכמה הרס יכול להביא כל התהליך הזה לקשר ולנפש שלך. אחר כך כבר הכל ברור וצלול יותר.
הנפש שלך מבינה שיש לך אהבה בכמויות לעצמך וגם לאחרים. ושוב דבר לא תלוי באף אחד.
לא, זה לא קשור למערכת שאני נמצאת בה כרגע, אין מה לדאוג. אצלנו סופרים ימים ל-4 שנים.
אבל חשוב לי שיהיה בסדר גם אצל כל מי שאני אוהבת. והפעם אני מכוונת דווקא לשם.
מסביבי מליון מכוניות שמנסות להתפתל ומחפשות קיצורי דרך כשהן נדחפות לפני. לי יש כלל ברור,
אני מסכימה רק לאחד להדחף. כל השאר יחכו בתור בדיוק כמוני או יחכו לפראייר הבא שיאפשר זאת.
יש רגעים שזה נחמד שנכנסים בי מקדימה, לפניי או מאחור, אבל ברגעים האלו על הכביש נשרף לי
הפיוז סופית מתרבות הנהיגה המקולקלת שיש כאן.
הגעתי ואני נכנסת בדלת, צוות יפניות מופיעות בחיוך ענק, כל אחת עם החיוך השובב שלה, יש להן את זה
לבנות האלו. לכתומה שבינהן יש יומולדת ואנחנו החלטנו לעמול במטבח במיוחד עבורה.
אנחנו מתמקמות במטבח, לאחת מאיתנו יש "חרדת מטבח" אבל היא עוברת את זה לגמרי בשלום,
הן אחראיות על חיתוך ירקות ואני אחראית על השאר. בסוף אמור לצאת פה סושי.
יצא סושי. נגמר סושי. נכנסה עוגת שוקולד לא מהעולם הזה. שפיות יפניות מעולות יש במטבח הקטן הזה פה.
אחר כך מתנהלת שיחה על תשוקה מינית, יש פה אחת שמתלוננת שהתשוקה המינית ברחה לה,
לנו קצת קשה להאמין לזה והחלטנו לשים לה על המצח "מד תשוקה מינית" ולבדוק את העניין,
חצי שעה של ידיים מלאות בשמן הביאו את המד לצעוק הצילו, אישה לאישה, אנחנו מטפלות בכל בעיה שנוצרת כאן.
עכשיו, כבר יום למחרת, הייתי צריכה המון תפילות של הצלחה ובריאות ומישהו למעלה שמע אותי,
כאן למטה החלטנו שאסור לרדוף אחר השלמות וצריך להיות מאושרים מהרגע הנתון שיש כאן.
הכל עבר בשלום, מי שהכי חשובה לי בעולם נשארת איתי לעוד 20 שנה של בריאות ואהבה.
אני עוד טיפלה חולה, סוג של פולניה מקולקלת, אבל זה יעבור עוד רגע.
לבנתיים,
אהבה מביאה בריאות, בריאות מרפא אהבה. וזה מה שחשוב באמת.
לפני 14 שנים. 9 בדצמבר 2009 בשעה 10:17
