לא רק בלונדינית

הוא נעמד מולי ואני מסדרת את השיער ומפנה את הלחי הימנית כדי לקבל את הסטירה,
לפני שהוא אומר לי שלום, הוא מחטיף לי סטירה מצלצלת שמשאירה אותי חירשת לכמה רגעים,
אני יודעת שזה מגיע לי, ויודעת שגם בפעמים הבאות אחטוף סטירה עוד לפני שאזכה לשלום.
על מה הפעם? על הפעם האחרונה שהייתי כלבה רעה. או עקשנית, או מרדנית. מזה משנה בכלל.
הסטירה הזאת היתה כואבת מספיק בכדי לכפר על כל הטעויות שהספקתי לעשות מולו, ואולי על כל הטעויות שעשיתי אי פעם בחיים.
לאט לאט השמיעה שלי חוזרת, אני מביטה אליו בשתי עיניים מחוייכות אבל דמעה ממהרת לבצבץ בקצה העין,
הסטירה הזאת שורפת יותר מכל פלפל חריף שאכלתי בחיים שלי, מיילא הכאב הפיזי, אבל הטלטול המנטלי, זה משהו
שאני לא מצליחה להתרגל אליו.

אני מביטה בו, מנסה לגנוב חיוך ומתכנסת כמו ילדה קטנה בתוך ידיים גדולות, הלחי עדיין שורפת אבל אני מאושרת
לראות אותו ומתחת לפניו הקשוחות ולידיו הקשות והמחנכות, אני יכולה לזהות משהו הדדי באושר הזה.
אני לבושה במיני שחור וגופיה כחולה דקה, אפשר לראות את הפטמות שלי מבצבצות מתחת לבד הדק הזה,
השיער הארוך מפיץ ריחות של אביב, הגוף רך ונעים , חזה חצוף. גב זקוף, אני חושבת שאני מוכנה.

על השיש במטבח הכל כבר מוכן לסעודת הערב שלנו, הירקות שטופים ונקיים, חלה טרייה ומבחר תבלינים
שיעשירו את הטעם. אני עומדת דום כמו במסדר ומחכה שהוא יגיע, שף הבית. כשהוא תופס את הפיקוד על המטבח
אני מקפלת את עצמי משם, לא מתיימרת להיות בשלנית דגולה, ולא רוצה להסתובב לו בין הרגליים ולהיות "קוץ בתחת".
הוא מכין לו את הסכין הענקית שהוא אוהב ומתחיל לחתוך את הירקות במיומנות ובמהירות כמו שהוא יודע,
אני מסתכלת מהצד בשקט, ומדיי פעם הוא מנדב אותי לקלף איזה שום או לשטוף את הכלים שכבר לא בשימוש.
לרגע אחד הוא עובר מקרש החיתוך למחבת ואני מוצאת את עצמי מזדחלת לכיוון הקרש ומשתמשת בסכין הענקית שלו,
מנסה לחקות את המהירות שלו בחתיכת המלפפון הזה, לא הייתי כזאת מוצלחת אבל זה רק בגלל שכל הזמן הדהדה לי
בראש המחשבה שהמלפפון הזה יכול להיות יותר שימושי לדברים אחרים. "מחשבות במוחה של סאבית חרמנית" יופי לולי,
זה ממש לעניין עכשיו. סתמתי את הפה וחייכתי בחיוך מתלהב, "היי מאסטר תיראה, תיראה איך אני חותכת!".

בסוף יצא תבשיל מהמם, טעים ופיקנטי בדיוק כמו שאנחנו אוהבים, חתכתי לנו את החלה וישבנו לאכול ביחד.
יש דממה, אני עסוקה בלאכול, והוא עסוק בלהנות מזה שאני אוכלת, אחר כך הוא נח ומעשן סיגריה בזמן שאני מפנה, מנקה ומסדרת.
ואז אחרי כל זה, זה מרגיש כמו מנוחת הלוחמים, כאילו שנינו עייפים ורגועים אחרי האוכל. אבל לא, זה לא בדיוק ככה,
הוא קורא לי לבוא לשבת לידו, אנחנו מתחילים לראות סרט על שישי ה13, משהו מזעזע ואימתי בדיוק כמו שהוא אוהב.
אני עוצמת עיניים בקטעים הכי קריטיים ופותחת אותן רק אחרי שאני מבחינה שהצרחות נגמרו.

הוא שם לי יד על הכוס ולא מחדיר אף אצבע, רק מעסה לי את הדגדגן והדגדגן כמו פעמון קטן בין אצבעותיו, מנגן את מנגינת החרמנות שלי.
הוא לא מתעסק בי, לפחות לא למראית עין, הוא נראה מרוכז בסרט ורק אצבעותיו פורטות עליי,
אני עוצמת עיניים וכמעט גומרת רק מהמחשבה שהנה הוא תיכף מחדיר לי, אבל לא, הוא לא.
הוא מוציא את השדיים שלי החוצה ומתעלל לי בחזה, אני כואבת את המכות האלו אבל נשארת שם כמו גיבורה כדי לחטוף עוד,
עכשיו אני כבר לא יודעת איפה זה כואב יותר, הפטמות והחזה החבול, או הסטירות שעפות אחת אחרי השניה.
לקינוח הוא חונק אותי. מקציב לי נשימות מעטות וסדירות, שולט בקצב הנשימה שלי. אני מרגישה את הדופק גובר ואת הכח להלחם
הולך ואוזל, רק אז כשאני נכנעת ומשחררת, הוא משחרר אותי. לנשום עוד נשימה אחת, בקצב שהוא מכתיב.
כן, שנאתי את זה והרטבתי מזה באותה הנשימה.

העיניים שלנו נפגשו מדיי פעם,
לרגעים הרגשתי שזה קצה היכולת של מה שאני יכולה להרגיש.
על קצה העולם נופפתי לשלום, עם בטן מלאה, כוס רטוב ועיניים אדומות,
טיפות טיפות של דמעות מילאו אותי, דמעות של כאב, דמעות של חרמנות,
ובעיקר דמעות של אהבה. אני כל כך אוהבת אותו.