לא רק בלונדינית

15.11.2006

אז זהו ,
פשטתי מדים , חוגר ושאר ירקות .
רגע הגיוס ורגע השחרור - לא יחזרו לעולם, לפחות לא במקרה שלי.

קראו לי מהר למשרד , כולם ישבו בתוכו , סגרו עליי את הדלת .
חברות שלי התיישבו כמעט עליי, הבנים ניסו לשלוח לי חיוך , חיוך עצוב ...

זה הלך ככה :
היא היתה אחות, חברה תומכת , עוזרת קשובה ואוהבת , תמיד דאגה , תמיד חיבקה .
היא היתה עבורנו נוף אחר במקום הזה , קיבלה הכל באהבה , האירה את פנינו בכל בוקר ,
גרמה לנו לצחוק , לחבר שירים , לקשקש אחד על השניה עם טושים , היא הריצה
אותנו בכל רחבי הבסיס ... גיבשה אותנו , דאגה להיות עבור כל אחד מאיתנו ...
היא והיא והיא ...

וואלה יופי , מספידים אותי בעודני חיה .
אז עצרתי את זה,

הלו ... חבר'ה , אני כאן, ואני חיה ... הכל בסדר .

המון חיוכים , דמעות , חברויות וקשרים ,
אני יודעת מה הייתי עבור כל אחד מהם ,
ויודעת היכן הם ממוקמים בליבי .

שאלו אותי אם זה מוזר להשתחרר ? ...
האמת ? ,
אני לא חושבת שאי פעם התרגלתי למסגרת הצבאית .
כל בוקר לקום לצבא היה לי מוזר .
"איפה את , מה את עושה " - דין וחשבון , היה לי מוזר .
החניקה הזאת כל היום - היתה לי מוזרה .
שהחליטו לי וקבעו לי - מוזר ומעצבן אפילו!

אז לא ... לא ממש מוזר לי .

והנה לאט לאט אני בוקעת,
עוד פרפרית יוצאת לעולם ,

אני יודעת שהחיים זה לא מה שהבטיחו לנו ,
אני יודעת שהעתיד שלי תלוי בי,
אני יודעת כמה אני רוצה לטפס למעלה ,
השאיפות שלי, הרצון , העקשנות להצליח , גדולים ממני לפעמים ... הלוואי ואגשים .

יש לי מזל גדול ,
זכיתי למשפחה אוהבת, דואגת, עוטפת ומפרגנת .
זכיתי בך BODYGUARD - שמקומך בעולמי כל יום תופס עוד קצת .
זכיתי להיות מוקפת בחברים , באוהבים , בכם - ועל כך מודה לכם .

שנתיים תמו . תקופה תמה.
כעת אסלול את דרכי החדשה.
העולם קורא לי לבוא ... אז הנה אני באה 😄

לולי.