הוא השכיב אותי לישון.
שטיח דק היה מיטתי, סדין רך כיסה וחימם את גופי
שרשראות עיטרו את רגליי ,אזיקים נסגרו וקשרו את ידיי.
הוא ליטף ולחש,
"ליל מנוחה כלבתי"
אולי הרצפה לא נוחה , ואולי לא חם כאן מדיי,
אבל רק כאן מצאתי מנוחה , פינת המסתורין של חיי.
נוגעת בעדינות בגופי, מנסה להרדם , מלטפת .
סופרת כבשים , לוחשת שירים , דבר לא קורה . לא נרדמת.
נעה באופן זהיר,מפחדת שלא להעיר,
את אדוני שישן מעליי, עם השרשראות שנסחבות מרגליי,
קרני שמש ראשונות עלו , ורוח קרירה של סתיו,
כל תזוזה גוררת רשרוש, רשרוש ברזל שנסחב .
מיומי הראשון ,
היו ברורים לי חוקיו .
חובתי היא כל בוקר, לקבל את פניו.
ללקק בעדינות ורכות
את שפתיו,
להכין ולגהץ בדייקנות
את בגדיו,
להבריק ולצחצח עם לשוני
נעליו,
ואם ייתן לי אישור ,
להכנס בין רגליו ...
קפה שחור חזק ,אפילו שניים,
כך בדיוק הוא מתחיל את יומו כבר במשך שנתיים.
אך הבוקר הזה היה משונה ואחר,
הוא צעד לידי , כאילו ניסה להזהר
הסתדר לבדו , ניסה לא להרעיש, בעדינות נשק לי, שלא ארגיש ...
ויצא.
צהריים ,
פוקחת את עיניי, מחפשת אחריו ,
מביטה אל הסדינים , לוחשת אליו .
מוצאת את עצמי חופשייה על מיטתו.
הוא איננו, איפה הוא ? איבדתי אותו?
מחפשת שעון,
פעם ראשונה שלא התעוררתי בזמן,
כמו ילדה אבודה לא מצאתי אותו , דומעת ושואלת לאן ...
סהרורית מחפשת אחריו,
בדרכי בין החדרים חיכה לי המכתב ...
"מלאכית קטנה שלי, אל תבהלי, יצאתי ואחזור.
סגרתי את התריסים , לא רציתי שיפריע לך האור,
אולי את חושבת שאנני יודע,
ואולי חושבת שלא מרגיש ...
אבל יודע שהלילה את לא נרדמת,
ולא הצלחתי להשאר אדיש.
אינני כועס ולא מאוכזב,
זה קורה , זה בסדר , תרגעי ועכשיו!
תתפנקי כלבונת, כמה שיותר,
שאחזור את על 4 , הפעם לא אוותר.
הלילה כלבונת,
אדאג אישית למנוחתך.
הלילה הזה , אסחט את כולך ".
לפני 17 שנים. 27 במרץ 2007 בשעה 21:05
