לפני כמה ימים שוחחנו על חוויותך אחרי 17 שנים בבדסמ ,
דברנו על המון דברים , אני נורא התעניינתי , הסתקרנתי .
בחוויות שלך , בזכרונות , בהתנסויות מוזרות ,
ואולי אפילו בלמידה או בהבנה חדשה שהניסיון הביא עימו .
אחרי כל השאלות שלי , פתאום העלת בפניי שאלה .
" למה דווקא אני ? " .
באותו הרגע לא ידעתי בדיוק מה לענות לך.
ההתעקשות הזאת עלייך , הכמיהה אלייך הייתה בשתיקה שלי מאז ומתמיד .
ופתאום, כאילו הכנסתי את עצמי לסערת רגשות בלי יכולת לתאר במילים מה עובר בי .
עכשיו אני חושבת שאני יכולה לענות לך .
למה דווקא אתה ?
בגלל שאתה רואה בי , קודם כל נשלטת , אבל לפני הכל , בן אדם .
למה דווקא אתה ?
בגלל היום . שהיית לי . ובגלל אתמול שחיבקת אותי . ובגלל מה שלימדת אותי שלשום .
למה דווקא אתה ?
כי למדת אותי על אהבה . למדת אותי על וויתור . למדת אותי להיות מוכלת . למדת אותי לבטוח ולסמוך .
למה דווקא אתה ?
כי החזקת לי את היד לאורך כל הדרך והתעקשת , התעקשת ללמד אותי על שלמות .
למה דווקא אתה ?
כי בפעם הראשונה שהבטתי בעינייך , לחשתי בלב משפט שחרוט לי בזכרון עד היום :
" איתו . איתו אני אוכל לקיים את הבדסמ שלי " .
זה מה שאני מרגישה עד היום . אחרי שנה וחצי כמעט .
אני מעריכה אותך מאוד . וברגע הזה , אוהבת אותך אפילו קצת יותר מתמיד .
תודה על היום .
שלך , אני .
לפני 17 שנים. 14 במאי 2007 בשעה 16:57
