בחיי שאני מחזיקה את עצמי מלהתפרץ.
כבר תקופה ארוכה שאני נושכת את השפתיים בחזקה ונמנעת מלהוציא קול.
יש לי מה להגיד. יש לי הרבה מה להגיד. יש לי דעות . מחשבות ולא מעט ביקורת.
אבל אני נמנעת. אני יודעת שזה לא נכון. אני יודעת שזה לא מתאים לי.
אני יודעת שלחרא בחיים לא יהיה ריח נעים. שביוב לעולם לא יצמיח פרחים .
ושכנראה שאנשים לא השתנו לעולם . כל אחד מנסה להקניט מישהו אחר.
השפה היא שפת רחוב. ההתנהגות ברברית. ושום דבר טוב כבר לי יצא מכאן.
ואני מנסה לשאול ולהבין . למה ..?
הדבר שהכי מרתיח אותי הוא שאין לזה סוף. אנשים כאילו נהנים מהלשמיץ.
אני מרגישה צורך עז להגן על הקרובים אליי ועם זאת רצון עז להשאר נקייה, בחוץ .
אני רוצה להגן על הבן אדם שכל כך יקר לי. לא לתת לאף אחד להוציא מילה רעה על הקרובים לי.
שלא התקפו אותם. שלא יעיזו לכנות אותם בשמות גנאי. ושיפסיקו ללגלג עם מבט רע בעיניים.
אני רוצה להגן. לחבק . לעצום להם את העיניים. שלא יראו את כל הזבל הזה.
שלא יפגשו ברוע. שלא יפגשו בתת רמה. לעטוף אותם ולתת להם פינה שקטה של טוהר.
של ניקיון. לתת להם עולם שלם של חיוכים ואושר. לתת להם מקום בטוח בו הם יוכלו לבטא כל דבר.
לתת להם לדעת שגם רגש ועצב מתפרשים אצלי ככח. לתת להם לדעת שאושר הוא הדלק של החיים. לתת להם לדעת. שבשבילי הם באמת מדהימים. ואני אומרת את זה לא כי יש לי הצורך להתחנף אליהם. הרי אני בחרתי בהם. בחרתי בהם קרוב אליי. מרצון. מבחירה.
מחלקם התאכזבתי , אני מודה . מודה ולמדה. אבל אפילו לא כועסת. מכבדת בעיקר.
ואחרים נמצאים לידי עד היום. נמצאים באמת. בלי תנאים. פשוט בוחרים להיות שם. נקיים.
והוא, בחרתי בו לפני המון זמן. אני מודה שהבחירה הזאת אפילו באה בקלות,
אבל הביאה אחריה הרבה ימים קשים. אני לא מוותרת אפילו על אחד מהם.
הקשר איתו הגיע למקומות שבחיים לא חשבתי שארשה למישהו להכנס אליהם.
אני גאה להגיד שלא טעיתי. ושהוא היה אחת הבחירות הטובות שעשיתי במה שנוגע לבדסמ שלי.
אני רוצה כל כך הרבה. אך מרגישה כבולה. כאילו משותקת. עוצרת את עצמי.
רוצה להציל את כולם מהביצה המבעבעת. רוצה לחטוף אותם מהר הגעש המתפרץ הזה.
וגם אם אשרף מעט. וגם אם אקבל סחרחורת מהעשן, זה כבר לא ממש אכפת לי .
אני יודעת שאני יכולה להציל. יודעת שאני רוצה להיות. יודעת שיש בי לא מעט כוחות.
יודעת שאני מבינה את המתרחש סביבי . יודעת שלמדתי כל כך הרבה בתקופה כל כך קצרה.
יודעת שאני אוהבת . יודעת שאני עוטפת. יודעת שאני יודעת .
פשוט יודעת. אבל בעיקר זוכה.
זוכה להיות חברה אמיתית.
לפני 17 שנים. 24 במאי 2007 בשעה 19:07