הכניסה ל"אחוזה" מתבצעת באמצעות אינטרקום וקוד סודי ,
את הקוד אין לאיש , כך שאף אחד לא יכול ממש להפתיע אותנו .
לעיניי כולם זאת ניראת אחוזה מטופחת של אנשים שיושבים טוב . ממש טוב .
אבל עבורי , זאת דירת האילוף שלי . מרתף העינויים בית החינוך והשעבוד שלי .
מסביב לאחוזה יש חומה גבוהה שמפרידה בין הרחוב לבין מה שמתחולל אצלינו בבית .
החצר הענקית מסביב , מלאה בדשא ירוק , פרחים צבעוניים , כסאות וספסלים מעץ .
יש גם שביל של אבני חצץ שמסמן את הדרך אל הזולה המיוחדת שמאסטר בנה עבורי .
האוויר החם של ימי הקיץ המטורפים האלו תמיד מביא עימו רוח קרירה לקראת הערב .
ואנחנו נוהגים לשבת כל ערב יחד ולהעביר את חוויות היום על כוס קפה .
הכנתי למאסטר קפה חזק כמו שהוא אוהב ,
כשברקע שמעתי את רשרוש החגורה שמסמן לי להתייצב מייד . אנחנו יוצאים לטייל .
התייצבתי מולו מייד . ירדתי על 4 , עם תחת מורם , ראש כלפי מטה . כמו כלבה לתפארת .
הוא ניגש אליי וחיבר את החגורה לקולר , הידק היטב ושמר שהחבל לא יהיה ארוך מדיי.
בידו האחת אחז בקפה ובידו השנייה אחז בחגורה ובעיתון של היום .
הדרך אל הזולה היא חצי גהנום בשבילי , אבני החצץ שורטות לי את הברכיים .
ולא משנה מה , מאסטר יודע שאתאמץ להיות צמודה לרגלו בכל מצב ובכל מהירות .
לפעמים לפני הטיול הוא משחרר מעט את החגורה ונותן לי לזחול כמה צעדים לפניו .
הוא כל כך נהנה לראות את פס החוטיני משפשף לי את השפתיים התחתונות כשאני מהלכת על 4.
כשהגענו לזולה קיבלתי אישור לקום מהרצפה ולשבת לידו . הנחתי את ראשי בעדינות על ברכיו .
עצמתי את עיניי בעוד הוא קורא את העיתון היומי ומעביר את אצבעותיו על שיערי .
עוד לפני שהספקתי לספר לו על היום שחלף , נרדמתי ...
בבוקר מצאתי את עצמי מונחת ערומה במיטה , לא זוכרת שום דבר מהלילה הזה.
רק דבר אחד קצת קשה לי לשכוח ,
קשה לי לשכוח את החלום שהלילה הזה הביא איתו .
לפעמים זה כל כך פשוט ונכון , להיות נסיכת החלומות .
לפני 17 שנים. 13 ביולי 2007 בשעה 16:04
