לא יודעת מאיפה לאכול את זה.
איך אמורים להפסיק לאהוב סתם ככה בגלל שומדבר, סתם בגלל שנגמר.
איך אמורים לקלוט בכלל שזהו? זה מרגיש כמו "חופשה" ארוכה אצל ההורים.
אני לא מבינה בזה, לא מבינה כלום.
איך אפשר פתאום להתנהג כאילו הוא כמו ...לא יודעת, ידיד של ידיד. ואמור להיות לי מוזר לדבר איתו פתאום.
זה לא מוזר לעזאזל, זה הכי טבעי בעולם, למה זה צריך להיות מוזר עכשיו פתאום??
אוף. עצוב לי...נורא.
אני אמורה עכשיו להתלבט שעה לפני כל סמס ויומיים לפני כל טלפון ובכלל להעדיף לא ליצור קשר.
זה ממש לא הגיוני.
ז"א, למי אני אמורה להתלהב כשסוף-סוף אזמין את המחשב הנייד המזורגג.
למי אני אמורה לרוץ לספר איך היה היום הראשון בשנה א'. ולהתלונן שאין מלבין קפה בקפיטריה.
בשביל מי אני אקנה תחתונים חדשים וגרביים חמודות. חמודים. חמודות. (ועם מי אני אתווכח על זה?)
בשביל מי אני אלך לקנות קינדר בואנו ואוכל רק אצבע אחת...
בשביל מי לעזאזל אני ישנה רק בצד ימין של המיטה..
ובוכה את הדמעות האלו.
לפני 17 שנים. 6 בספטמבר 2007 בשעה 19:00
