Eyes Wide Shut

אהמ... לא קראו לה חיה. אבל כן מתה.
זה המשפט הראשון שעלה לי, התמונה הראשונה שעלתה - עמי סמולרצ'יק (ככה קוראים לו?) עם הפרצוף הדבילי, "סבתא חיה מתה? 😲 "
ככה, מוזר, הודיעו לי כשקפצתי מתוך שינה וזה מה שעלה מייד לראש.

לא הזיז לי, לא דיגדג,
הרי 14 שנה, לא? למי אכפת.
הלכתי ללימודים, צחקתי, הברזתי אחרי שיעור אחד.
ההלוויה הייתה אחד האירועים המשפחתיים/חברתיים הכי תוססים שהיו לי לאחרונה, הייתי כ"כ פתוחה..הפתעתי את עצמי.
אבל כנראה זה קל, כשמכירים את הסיפורים ויודעים שכל האנשים סביבך דפוקים אחד יותר מהשני.
ואז הקבורה.
התחשק לי לצעוק לה שכולם ישמעו, "סופסוף את נחה, סבתא".
עצבים מילאו אותי, חשבתי שאני נחנקת, דפיקות לב, חולשה כזו..מוגזמת.
חשבתי, לא מגיע לה שיעלו לה את הרוח. לא מגיע לה שומדבר ממה שאומרים לזכותה.
שתישאר כלואה בחתיכת אבן עוד 200 שנה, אולי אז אחזור ואסלח, בגילגול הבא.
אולי על המחשבות האלו הגיע לי להרגיש ככה.
בכל מקרה, בסוף וויתרתי על הפרובוקציה, אבל לפחות לא הנחתי אבן.
ואז בבית.
הקדיש.
בכיתי.
התמונות הישנות המצהיבות שזכרתי, נשענות על הקיר הלבן המשופץ..
בכיתי.
עוד קדיש, שוב בכיתי.
ולא שמתי לב כל כך שאכלתי רק שני שליש סנדביץ' כל היום.
רק בשווארמיה עם אחי, בשמונה בערב בצומת קוקה קולה, הבנתי שאם אתן ביס במשהו אני אקיא.
עד שהגעתי הבייתה הרוב כבר עבר, העצבים והמחשבות...
הסתבר שהם הוחלפו בשפעת.

תודה, סבתא, על הכינוס המשפחתי. זה היה מרענן.
לפחות משהו יצא טוב ...