לפני 13 שנים. 30 בדצמבר 2010 בשעה 2:47
זה הדבר הכי כואב שיש. הכי הכי כואב.
ושנים עברו כבר מאז שחוויתי זאפטה רועמת שכזו,
איכשהו הצלחתי תמיד להימנע ולא להאמין מדיי ולא לסמוך מדיי ולקחת דברים בעירבון מוגבל ולהגיד תודה על מה שיש ולקבל את זה כשאין עוד.
אבל הפעם זה בא ממקור שבאמת לא צפיתי מראש ואפילו לא הערכתי עד כמה הערכתי אותו.
דו-פרצופיות.
זה באמת הרבה יותר גרוע כשאתה גם מתאכזב מעצמך שהאמנת כל כך בקלות.
אבל כן, זה בסך הכל כמו עוד סוף יום
והמשפט חוזר:
אנשים קטנים עושים צל גדול כשהשמש שוקעת...