|
|
|
רק אמרתי שבי וכבר הזדקרו לך הפטמות. הקול שלי מפעיל אותך עד שנדמה שאת יכולה לגמור ממילים. את חושבת שלא ראיתי אותך נעה בעדינות על הרטיבות שמתחממת לך מלמטה? אני רואה אתך משחקת עם האגודל ויודע שאת חרמנית. העיניים שלך מבריקות ממבוכה והתרגשות כשאני מצווה עלייך לרדת על ברכייך. הלשון שלך מכוונת קדימה ולמעלה - בדיוק לאשכים.
נוסע איתך ברכבת ומסמס לך הוראות נגיעה עצמית בחצאית בלי תחתון.
צובע את שדייך באודם ומצייר עם גופך על חלון כאילו היית לי מכחול.
מכניס אותך לישיבת מנהלים עם מלפפון נעוץ לך בפות הקטן.
לוחץ על קומה 27 במעלית ודוחף לך זין לגרון בכל קומה עד למעלה.
עושה מגופך שולחן לקפה, וגיטרה, וכרית ומצנן לביצים.
ואוהב אותך כך בדיוק כמו שאת.
את מאגרפת וחובטת במזרן. כואב לך כשאני חודר לך לתחת בכמה סנטימטרים הנוספים שהמתינו בחוץ. היד המנומשת שלך אוחזת בסדין ואת פולטת: ״אתה כמו מכונה״.
״לא ביקשתי ציונים כלבונת שלי״
״תשתוק ותזיין אותי כבר״ את פולטת בקול נמוך שנשמע כמו גניחה.
אנחנו ממשיכים במזיגת הנוזלים זה לזו, עיניים רבות מביטות בנו סביב. הנה יולי, המתלמדת החדשה, הנה מאסטר ג׳ו ולצידו מיכל החרדית שכבר הייתה איתנו בכל הדברים.
-״אני לעולם לא בוכה!״ היא הצליחה לפלוט בין יבבה להשתנקות.
מה שקרה לה באותו הערב, בעודה עירומה ופשוקה על רצפת משרדי, היה כמו להתעורר בניעור עמוק ולגלות שנרדמת לא במיטה שלך.
פתאום התחוור לה שהאמת המינית שלה נמצאת ממש כאן, בין הצלפה לעלבון, תחת מגפי הלוחצות את נקביה הרטובים.
רק כעת היא הבינה, שכל חייה המיניים היו בבחינת משחקי ילדות תמימים, וכעת משחוותה דומיננטיות קפדנית, חושיה התפרקו לאלפי רסיסים כדמעות על הריצוף.
-״דמעות שמחות״ היא אומרת. דמעות של פורקן ומודעות עצמית.
הכאב נעלם, הזכרון חולף, אך תחושת ההשפלה לנצח נשארת.
כשאת מכירה את החושך שבתוכי לפחות כמו את האור הגדול, אני מקבץ את כל חלקי הפאזל מהם אני עשוי לכדי יצירה המתמקדת בדבר אחד: העונג המושלם ביותר שאוכל להציע לך.
רבות מהשותפות הקודמות שלי לפשעים המענגים הן נשים דתיות וחרדיות. משהו בצניעות, החינוך לכבוד והעובדה שרובן בעלות נסיון מיני מועט תמיד שלהב את הדמיון שלי מעבר ומעל. גבולות אישיים תמיד כובדו, כמו למשל בתולין לרווקות, דיסקרטיות מוחלטת לנשואות וכדומה.
באורגיית שליטה נהדרת עם כמה משתתפים, זכיתי לברך את הנוכחות ב-״גמר חתימה טובה״ בזמן שאני בועל אחת מהן בתחת במרץ רב.
דיסוננס קוגניטיבי זה החיים.
השליטה היא גם דרך ביטוי רגשי. ממש כמו אמנות. לכן אני כל כך אוהב לצייר על גופך מה שבא לי. למרוח אודם או לדייק בפרטים, ואז להציג אותך ערומה מול החלון הפתוח.
ביום חם תחפפי שיערך מבלי לנגבו, ותניחי אותו בין רגליי. הקרירות תתפשט מעצמה.
ביום קר תבשלי לי קפה ותצמידי שדייך אליי ככוסות רוח מלטפות. הפטמות הרכות ידגדגו את חומך פנימה לגופי.
בכל יום אחר נזדיין כמו כלבים.
הדלת נפתחת ואת נופלת עלי בחיבוק. "שלום כלבונת";"שלום אדון".
- "תנוחה 3!" אני ממהר לצוות.
את מצייתת כמו קפיץ ויורדת על שש, תחת אלי, רגליים פשוקות, שפתיים נושקות לרצפה וידייך מאחורי גבך, כפות ידיים עוטפות מרפקים.
-"מה את עושה?!" אני שואל בטון קפדני וזועף.
-"אמ...אמ..אמרת תנוחה 3 אדוני..? לא?" את רועדת בקולך ומופתעת שאיני מרוצה כלל.
-"זו תנוחה 3? את בטוחה?"
-"אמ...אמממ...אמ...כן אדון?" את די בטוחה בעצמך, הרי שלחת אלי כבר סקיצות של כל התנוחות בתוכנת תלת ממד בה את מאיירת דמויות מצוירות, ואני אישרתי שאת יודעת את כולן בדיוק.
-"את צוחקת עלי?" אני מקשה עלייך, "את הרי לבושה!!"
את כמעט מתעלפת ממבוכה, איך שכחת שהתנוחה אומרת בראש ובראשונה להסיר מעלייך כל בגד ותכשיט, ולהיות בפניי ערומה כביום הוולדך.
את משתדלת להזדרז ולהתפשט, בכדי לחזור לתנוחה 3.
העונש לא יאחר להגיע.
