לפני 10 חודשים. יום שני, 14 באפריל 2025 בשעה 12:49
נתתי לה לספור עשרים מלקות.
סיכמנו שלא עוצרים:
א. בדמעות
ב. בסימנים אדומים
היא רכנה על סולם תלת שלבי כשידיה קשורות באזיקונים לרגליו, עכוזה חשוף וחצוף כלפי מעלה.
מיכל העוזרת האישית שלי ליטפה לה את הכתף כמו בכוונה לנחם ולהקל על הכאב, אך בפועל חייכה בעונג בכל הנחתה של סרגל המתכת על העור המתלהט באודם.
גם היא נהנית מהסבל המתוק, הפעם הוא לא שלה.
"17....איי כואב אדון..."
"מה קרה? הפסקת להגיד תודה אדוני? שנתחיל לספור שוב מההתחלה?"
"סליחה אדוני...זה לא יקרה יותר"
"תתנהגי כך שלא תאלצי להתנצל בפניי שוב. אני ברור?"
"כן אדוני...סליחה אדוני...."
מתחילים מההתחלה.
בבכי של פורקן, כאב ושבר השכבתי אותה ערומה על הגב, רגליה פשוקות בפניי ומיכל מרטיבה את שפתיה במים.
"מעתה אמרי: לקיתי בשישים מלקות במקום עשרים, כי אני לא חושבת מספיק לפני שאני מדברת".
פסח שמח וכשר.