ד"ש עם שיר

יעל עמדה מול המראה בסלון, מביטה בהשתקפותה. שערה הבלונדיני הארוך גלש על כתפיה כמו מפל זהב, עיניה הכחולות נצצו בציפייה, ועורה הבהיר נראה חלק כמשי תחת האור הרך. היא לבשה שמלה אדומה צמודה, שמדגישה את חמוקיה הנשיים – חזה מלא, מותניים צרות וירכיים רחבות. היא ידעה שגבריאל יגיע בקרוב, והלילה הזה יהיה מיוחד. הם דיברו על זה שבועות – על יחסי השליטה, על הכוח, על הגבולות שרצו לפרוץ. אבל יעל תכננה הפתעה. היא לא הייתה מוכנה להיות הקורבן הפעם.
גבריאל נכנס לדירה בשקט, כמו תמיד. הוא היה גבר גבוה ושרירי, ראשו קירח ומבריק, פניו חזקים עם לסת מרובעת ועיניים כהות שחודרות כמו סכינים. הוא לבש חולצה שחורה מכופתרת ומכנסיים כהים, נראה כמו לוחם שיצא לקרב. "יעל," הוא אמר בקול נמוך, סמכותי, כשהוא סוגר את הדלת מאחוריו. "את מוכנה לסשן?"
היא הסתובבה אליו בחיוך מתוק, אבל בעיניה היה ניצוץ שונה. "כן, גבריאל. בוא נתחיל." היא התקרבה אליו, ידיה נוגעות בחזהו, אבל הוא אחז בפרקי ידיה, מושך אותה אליו.
"לא כל כך מהר," הוא מלמל, מנשק אותה בפראות, לשונו חודרת לפיה. "הלילה אני שולט. תפשיטי את עצמך." הוא דחף אותה לאחור, אל הספה, ועמד מולה במבט קשוח.
יעל צייתה, מושיטה ידיים ומחליקה את הרצועות מהכתפיים. השמלה גלשה למטה, חושפת את גופה העירום – ללא תחתונים, כפי שהוא אהב. פטמותיה התקשו באוויר, והיא הרגישה את הרטיבות בין ירכיה. אבל במקום להרכין ראש, היא הרימה את מבטה אליו באתגר. "עכשיו מה, אדוני?"
גבריאל חייך חיוך זאבי, מושך חגורה מהמגירה. "על הברכיים." הוא התקרב, מתכוון לקשור אותה, אבל יעל זזה במהירות. היא תפסה את ידו, מסובבת אותה מאחורי גבו, ודחפה אותו אל הקיר. "מה לעזאזל?" הוא נהם, מופתע.
"ששש," היא לחשה באוזנו, קולה רך אבל פוקד. "הלילה אני שולטת." היא סובבה אותו, דוחפת אותו על הספה, וטיפסה עליו, ירכיה לוחצות על מותניו. גבריאל ניסה לקום, אבל היא סטרה לו חזק על הפנים, משאירה סימן אדום על לחיו. "תישאר במקום!"
עיניו הכהות התרחבו בהלם, אבל היה שם גם ניצוץ של התרגשות. "יעל, מה את עושה?"
"מה שאתה תמיד רצית, אבל הפוך." היא קרעה את חולצתו, כפתורים מתעופפים, חושפת את חזהו השרירי. ידיה ננעצו בפטמותיו, צובטות חזק, גורמות לו לגנוח מכאב. "אתה שלי עכשיו." היא ירדה ממנו, מושכת את החגורה מידיו ומשתמשת בה כדי לקשור את ידיו מאחורי גבו. "על הרצפה."
גבריאל ירד על ברכיו, ראשו הקירח מבריק מזיעה ראשונית. הוא ניסה להתנגד, אבל הסטירה השנייה הייתה חזקה יותר, משאירה את פניו החזקים אדומים. "את משוגעת," הוא מלמל, אבל קולו רעד.
יעל צחקה, מושיטה יד ומפשיטה אותו ממכנסיו. הזין שלו היה חצי קשה, בוגד בתשוקתו הנסתרת. "אתה אוהב את זה, נכון?" היא אמרה, יורקת על פניו, הרוק זולג על לחיו. הוא ניסה לנגב, אבל ידיו היו קשורות. "אל תזוז."
היא הלכה למגירה, מוציאה שוט עור שחור – אותו אחד שהוא קנה עבורם. "תורך להרגיש." היא הניפה אותו, והשוט פגע בירכו, משאיר פס אדום. גבריאל נשך שפתיים, גונח. "בבקשה, יעל..."
"לא. תקרא לי גברת." היא הצליפה שוב, הפעם על חזהו, ואז על התחת. כל הצלפה הייתה חזקה יותר, גופו מתקמר מכאב, אבל הזין שלו התקשה לגמרי. "אתה רטוב כבר? תראה את עצמך." היא דחפה רגל בין ירכיו, נוגעת בביצים שלו בבוהן.
גבריאל הרכין ראש, אבל יעל משכה בשערו – למרות שהיה קירח, היא אחזה באוזנו. "תסתכל עליי." עיניה הכחולות פגשו את עיניו הכהות, והיא ירקה שוב, הפעם ישר לפיו. "תבלע."
הוא בלע, גופו רועד. יעל הרגישה את הכוח זורם בה, את ההתרגשות. היא דחפה אותו על הגב, פיסקה את רגליו, וישבה על פניו. "תלקק." הוא הושיט לשון, ליקק את הכוס הרטוב שלה, טועם את המתיקות. יעל טחנה את עצמה על פיו, ידיה צובטות בפטמותיו, גונחת בקול.
אבל זה לא הספיק. היא קמה, הולכת לחדר השינה וחוזרת עם סטראפ-און – רתמה עם דילדו גדול, שחור ומאיים. "עכשיו, תורך להרגיש חדירה." גבריאל ניסה להתנגד, אבל היא סטרה לו שוב, חזק, גורמת לראשו להסתובב. "תירגע, או שזה יכאב יותר."
היא מרחה ג'ל על הדילדו, פרשה את לחיי התחת שלו. "אתה צמוד כל כך." היא דחפה לאט, ראש הדילדו חודר פנימה. גבריאל צעק, גופו מתקמר, אבל היא המשיכה, דוחפת עמוק יותר. "קח את זה, כמו שאני לקחתי ממך." היא התחילה לזוז, מזיינת אותו בקצב איטי בהתחלה, ואז מהיר יותר. ידיה סטרו על פניו, משאירות סימנים, בעוד היא גונחת מההנאה של השליטה.
"יעל... גברת... זה יותר מדי," הוא התחנן, עיניו הכהות מלאות דמעות כאב והתרגשות.
"לא. אתה תגמור ככה." היא האיצה, הדילדו פוגע עמוק בתוכו, ידה מושיטה ומאוננת את הזין שלו. הוא גנח בקול, גומר על בטנו, זרע חם זולג.
אבל יעל לא עצרה. היא משכה החוצה את הדילדו, עומדת מעליו. "עכשיו, משהו מיוחד." היא הרגישה את הלחץ בשלפוחית, ונתנה לו לזרום – שתן חם זורם על חזהו, על פניו, על ראשו הקירח. "תשתה, אם אתה רוצה." הוא פתח פה, טועם את המליחות, גופו רועד מהשפלה.
יעל צחקה, יורקת עליו שוב, מורחת את הנוזלים על עורו. "אתה נראה כל כך שבור. זה מה שרצית, נכון?" היא התיישבה לצידו, מלטפת את פניו בעדינות עכשיו. "אבל זה רק ההתחלה."
הסשן נמשך שעות. יעל הצליפה בו עוד פעמים, סטרה על כל חלק בגוף, חדרה אליו שוב ושוב, משתמשת בצעצועים שונים. היא ירקה עליו, השתינה על רגליו, גרמה לו ללקק את הרצפה. גבריאל, עם פניו החזקים עכשיו אדומים ומכוסים, נשבר והתמסר. "תודה, גברת," הוא לחש בסוף, כשהיא שחררה אותו.
כשהם שכבו זה לצד זה, יעל ליטפה את ראשו הקירח. "הלילה למדת מי באמת שולט." גבריאל הנהן, עיניו הכהות מלאות כבוד חדש.

אחרי ההפסקה הקצרה, יעל קמה, גוררת אותו לחדר השינה. "לא נגמר," היא אמרה, דוחפת אותו על המיטה. היא קשרה את רגליו למסגרת, פרשה אותו כמו קורבן. "עכשיו, נשחק במשהו חדש." היא לקחה נר, מדליקה אותו, ונטפה שעווה חמה על חזהו. גבריאל התפתל, גונח מכאב, אבל הזין שלו התקשה שוב.
"אתה אוהב כאב, נכון?" היא שאלה, סוטרת על ביציו קלות. "תגיד לי."
"כן, גברת," הוא ענה, קולו שבור.
יעל טיפסה עליו, יושבת על פניו שוב, חונקת אותו עם ירכיה. "תנשום כשאני אומרת." היא טחנה, מרגישה את לשונו עובדת, ואז קמה, יורקת על עיניו. "תראה כמה אתה מלוכלך."
היא הלכה לארון, מוציאה רצועה עם קולר. "זה בשבילך." היא חבשה אותו לצווארו, מושכת כמו כלב. "זחל." גבריאל זחל על ארבע, ראשו הקירח מורכן, עוקב אחריה למטבח.
שם, היא דחפה אותו על הרצפה, עומדת מעליו. "פתח פה." היא השתינה שוב, הפעם ישר לפיו, גורמת לו לבלוע. "טוב, ככה." אחר כך, היא ירקה על רצפת המטבח, ופקדה עליו ללקק. "נקה."
גבריאל ציית, לשונו מנקה את הרוק והשתן. יעל צפתה, מרגישה את הכוח הפועם בה. "עכשיו, חזרה למיטה." היא גררה אותו בחזרה, קושרת אותו שוב, וחודרת אליו עם דילדו גדול יותר. "תרגיש את זה עמוק." היא דחפה חזק, מזיינת אותו בפראות, ידיה מצליפות על גבו.
הוא צעק, גומר שוב, אבל היא המשיכה עד שהוא התחנן להפסקה. "לא," היא אמרה, סוטרת על פניו. "עד שאני מסיימת."
בסוף, כשהשחר עלה, יעל שחררה אותו, מנקה אותו בעדינות. "זה היה הסשן שלנו." גבריאל, עם סימנים בכל הגוף, חייך חלושות. "תודה, גברת. אני שלך."
הסיפור הזה שינה את יחסיהם – הכוח עבר ידיים, אבל האהבה נשארה.

יעל וגבריאל היו זוג עם מערכת יחסים מיוחדת, כזו שהתבססה על אמון עמוק, תשוקה חסרת מעצורים, ודינמיקה של שליטה שגבריאל הנהיג בכריזמה וביד בטוחה. שניהם אהבו לחקור את הגבולות שלהם, אך גם ידעו להניח להם בצד כאשר היו יוצאים אל העולם. הטיול שלהם לשווייץ היה אמור להיות חופשה מפנקת, חופש מהשגרה ומהסשנים האינטנסיביים שלהם, אבל כמו תמיד – המתחים מצאו דרך להתגנב פנימה.

הם הגיעו לזנרפורט, כפר סקי ציורי בהרי האלפים, נרגשים מהשלג הבוהק ומהאפשרות לצלול לחופשה מלאה בהרפתקאות. ביום השלישי שלהם שם, לאחר כמה ירידות מרהיבות במסלולים תלולים, הם נכנסו לבקתה חמימה לשתות שוקו חם. גבריאל, בחיוך הקבוע שלו, ניגש לבר להזמין להם משקה בזמן שיעל התיישבה ליד האח והתענגה על החום.

כשהעיפה מבט לכיוונו של גבריאל, היא קפאה לרגע. לצדו עמדה אישה גבוהה, שיער כהה וגלי, ולבוש סקי מחמיא במיוחד. החיוך שלה היה פתייני, וכשצחקה ממשהו שגבריאל אמר, יעל הרגישה מחנק קל בגרונה. היא הכירה את הפנים האלה. זו הייתה מיכל – חברה לשעבר מישראל, מישהי שהייתה קרובה אליה פעם, אך הקשר נותק מסיבות כואבות.

יעל נשמה עמוק והמתינה. היא רצתה לראות איך גבריאל יגיב, איך הוא ינהל את המצב. אך ככל שהשיחה נמשכה, היא הבחינה באותו ניצוץ בעיניו, החיוך הקטן הזה שהוא שמר בדרך כלל רק לה. משהו בה נרתח. היא ידעה שהוא אדם כריזמטי, שהוא אהב לפלרטט לפעמים, אבל לא מולה. לא ככה.

כשהוא חזר עם המשקאות, היא ניסתה לשמור על קור רוח. "מי זו?" שאלה, קולה מתוח מעט.

גבריאל הרים גבה. "סתם מישהי שהכרתי פה, קוראים לה מיכל."

"מיכל?" היא הדגישה את השם, מצפה לתגובה. אבל פניו נותרו חתומות.

"כן," הוא חייך, לוגם מהשוקו שלו. "נראה לי שהיא ישראלית גם, דיברנו קצת."

יעל ידעה שהיא הייתה אמורה לחכות, לדבר על זה אחר כך. אבל הרגש פעם בה, הסערה בתוכה התגברה. "אתה מתבדח עליי? אתה מפלרטט איתה מולי? אתה בכלל יודע מי היא?"

עיניו של גבריאל הצטמצמו, הוא הניח את הכוס שלו באיטיות. "יעל, תירגעי. זה היה כלום."

"זה לא היה כלום," היא התפרצה, "אני מכירה אותה, היא לא 'סתם מישהי'. ואני מכירה אותך. ואתה יודע טוב מאוד מה אתה עושה."

המתח ביניהם התעצם, כבד כמו השלג שבחוץ. גבריאל הביט בה, הבעת פניו השתנתה, אותה סמכות שידעה כל כך טוב החלה להשתלט עליו. "יעל, את עוברת גבול. נלך לחדר ונדבר על זה כמו שצריך."

יעל נשמה עמוק, לבה פעם במהירות. החלק שבה שרצה להתריס נלחם עם החלק שידע – הוא היה השליט שלהם. היא הסיטה את מבטה והנהנה, כובשת את הזעם שבתוכה, יודעת שההתמודדות האמיתית רק התחילה.

הם יצאו מהבקתה, צועדים חזרה למלון, כשכל צעד מביא איתו את ההכרה שהלילה הזה הולך להיות ארוך, טעון, ומלא בהעמדת גבולות מחדש. היא ידעה שכשהדלת תיסגר מאחוריהם, המתח לא יתפוגג – הוא רק ישנה צורה, יתפרק בדרכים אחרות, עמוקות יותר, שיותירו אותה חסרת נשימה תחת ידיו.

הייתה תקופה שבה היו צריכים להסתמך על אחרים כדי למצוא אהבה. זו הייתה תקופה בלי אפליקציות דייטינג או אתרים שממליצים לך על פרטנרים פוטנציאליים. לפני עידן האינטרנט, אם רצית להכיר מישהו, היית צריך להסתמך על חברים, משפחה או מישהו מהסביבה שימליץ לך על מישהו אחר. כך קרה שגם יעל, בת 29, מצאה את עצמה יוצאת לדייט עם אדם שהיא לא הכירה, לא ידע עליה הרבה, ולא היה שום מידע שהיא יכולה הייתה לבדוק עליו בטרם נפגשו.

הדייט הזה הגיע דרך חבר משותף לעבודה, שביקש ממנה להיפגש עם חבר שלו, גבריאל, שמאוד רצה להכיר אותה. "הוא בחור נחמד," אמר, "תני לו הזדמנות." יעל, כמו רבים אחרים בזמנה, הייתה סקפטית. איך אפשר לדעת אם מישהו מתאים לי כשאין לי דרך לברר עליו משהו לפני הפגישה? אבל היא החליטה לתת לו הזדמנות, וגם החבר שלה הבטיח שזו לא תהיה פגישה מביכה.

הם קבעו להיפגש בבית קפה בעיר, בשעה שבע בערב. יעל הגיעה בזמן, יושבת בשולחן קטן ליד החלון, ממתינה ומרגישה קצת לחץ. מה יקרה אם הוא לא ייראה כמו שהוא תיאר? מה אם השיחה תהיה קשה? בשעה שבע בדיוק, גבריאל נכנס, מבולגן קצת, עם חיוך רחב ואור בעיניים. הוא היה גבוה ממה שציפתה, אבל נראה רגוע ומקסים. הם התחילו לדבר מיד, על כל מיני נושאים – עבודה, תחביבים, חוויות ילדות. כמו כל דייט ראשון, היה צורך בעבודה קשה כדי לשבור את הקרח, אבל מהר מאוד הם מצאו את עצמם משוחחים בנעימות.

היו רגעים של שתיקה לא נוחה, כמו בכל דייט ראשון, אבל השיחה זרמה בסופו של דבר, והם החליטו להמשיך להיפגש אחרי הקפה. יעל לא ידעה אם זה "הדבר" שלה, אבל היא גם לא זלזלה בכך. דייטים מהסוג הזה היו מרתקים, כי זה היה פשוט. לא היה טלפון שמסיח את הדעת, ולא היה פיקוח חיצוני – רק הם, פנים אל פנים, מגלים אחד את השני.

גבריאל מצדו, קיווה שהיא תלבש חצאית קיצית ותנעל נעלי עקב או מגפונים, אך לא התרגש כשראה אותה לבושה בג'ינס כחולים ונועלת סניקרס לבנות. הוא שמח לגלות שהיא בחורה בהירה מאוד - עורה לבן, כמעט שקוף, עיניה ירוקות ושיערה בלונדיני, אסוף ברישול. על אף שלא הייתה יפהפיה, מצא עצמו נמשך אליה.
לא היה מסך שיכול היה לחסום את החיבור האנושי, והם שמו את כל הדאגות מאחוריהם. אף פעם לא יודעים לאן זה יוביל, אבל בליינדייטים כאלה תמיד משאירים זיכרון מיוחד.

כשחשו שהשיחה מיצתה את עצמה, כששניהם היו מרוצים מהדרך בה התפתחו העניינים, שילם גבריאל את החשבון והציע ללוות את יעל לביתה. הוא שמח כשהזמינה אותו לעלות. היא פתחה את הדלת והם נכנסו. היא הזמינה אותו לשבת על הספה ואמרה שהיא הולכת להחליף למשהו יותר נוח. כעבור רגע או שניים חזרה כשרק חוטיני לגופה הרזה. איברו של גבריאל התקשח באחת. הוא ניגש אליה, הרים אותה בידיו, נכנס איתה לחדר השינה והשליך אותה על המיטה. בתוך שניות התפשט וצלל על מנת לאכול את הכוס החלק שלה. הוא דחף לתוכו שתי אצבעות ויעל התנשמה והשמיעה יללה. הוא הכניס את אצבעותיו הרטובות במיצי הכוס שלה לפיה והיא ינקה אותן.

קצת לפני שכיוון את זכרותו הקשה לעבר הכוס המגולח שלה הבחין, להפתעתו, בשפופרת של קרם סיכוך ניצבת על השידה הסמוכה למיטה וחשב האם מראש תיכננה להביא לכך שיחדור היום לישבנה. הוא דחף את עצמו לתוכה ואיברה קלט אותו בתשוקה.

כשהתחיל לפמפם נדהם לחוש את אצבעה המשומנת נדחפת בנחישות לתוכו. הוא עצר נשימתו, מפיו נפלטה זעקה קצרה, הוא התמסר לכאב ולעונג שלא הכיר ובתוך שניות ספורות שיחרר את מטענו הסמיך בתוך איברה הרטוב של יעל, בשאגות רמות, כמו שלא שאג מאז שכב עם חברתו הראשונה בגיל 17.

לאחר שגמר, שכב המום ודואב על צדו. יעל שכבה על גבה, מסופקת ומשועשעת, וכך נרדמה.

גבריאל נכנס לחדר באיטיות, צלליות מנורת הקריאה נופלות על פניו הקירחות והחזקות. חיוך דק ומלא ביטחון נח על שפתיו, עיניו הכהות חודרות כאילו קוראות מחשבות. הוא שידר עוצמה שקטה—תמהיל נדיר של אינטליגנציה, שנינות ושליטה טבעית.

בפינת החדר, ישבה יעל על כורסה מרופדת קטיפה. שערה הבלונדיני, אסוף באופן לא מתוכנן, זרח באור העדין. עיניה הירוקות שיקפו סקרנות מהולה בציפייה. היא הייתה נינוחה, אך ניתן היה להבחין ברמז של התרגשות שחלף בתנועותיה.

"את זוכרת את ההסכם שלנו?" שאל גבריאל, קולו עמוק ומדויק.
"כן," ענתה יעל בלחישה, מבטה נצמד לשלו.

גבריאל התקרב לאט, התיישב על כיסא מולה, ופיזר את ההוראות בטון שקול אך נחוש. "את תמסרי לי את השליטה, אבל רק אם את רוצה. הכל כאן מבוסס על אמון הדדי. אין כאן מקום לוויתור כפוי."

יעל הנהנה, לוקחת נשימה עמוקה. "אני בוטחת בך."

הוא שלף צעיף משי שחור מכיסו, מניח אותו בעדינות בידה. "מילת הביטחון שלך נשארת כפי שקבענו: 'שמש'. אם בכל שלב את רוצה לעצור, את אומרת אותה, ואני עוצר מיד."

יעל הביטה בצעיף ואז בו. "אני מוכנה."

ברגע הזה, הדינמיקה ביניהם השתנתה. גבריאל הנחה אותה בעדינות לעמוד, קשר את הצעיף סביב עיניה באיטיות, ונתן לה רגע להתרגל. "את תרגישי כל מגע, כל מילת הנחיה, באופן חד וברור. אני כאן כדי להוביל, אבל את תמיד בשליטה על הגבולות."

האינטראקציה שהחלה הייתה רוויית תחושת ביטחון והתרגשות. כל נגיעה או מילה מצד גבריאל נבעה מתוך רצון להעצים את יעל, לתת לה להרגיש שהיא מתמסרת מתוך כוח ולא מתוך חולשה.

יעל עמדה בשקט, עיניה מכוסות בצעיף המשי. הנשימות שלה היו עדינות אך מהירות, רמז לציפייה שסערה בתוכה. גבריאל צפה בה לרגע, לוקח לעצמו שנייה כדי להעריך את האמון המוחלט שהיא העניקה לו.

"אני רוצה שתתמקדי בתחושות, יעל," אמר בקולו השקט והעמוק. הוא נגע בכתפה בעדינות, אצבעותיו מטיילות לאט מטה, משאירות אחריהן עקצוץ קליל. "זה לא רק מגע. זה הקשבה. זה חיבור."

יעל הנידה בראשה קלות, מחייכת בחוסר מודעות. היא הרגישה את ידיו ממשיכות במסען, נוגעות בה ברוך אבל בביטחון מוחלט. הוא היה כל כך מדויק—כל נגיעה הייתה מלאה במשמעות, לא תאוותנית אלא מכילה.

"איך זה מרגיש?" שאל, קולו כמעט לחישה.

"הכול הרבה יותר ברור," ענתה יעל, שפתיה מתעקלות. "כל תחושה... חזקה יותר."

גבריאל צחק בשקט. "זה כי את מרשה לעצמך להרגיש. את עוזבת שליטה ובוחרת להיות כאן, איתי."

הוא הניח את ידו על לחיה, ממסגר את פניה באצבעות חמות ומרגיעות. יעל נטתה לעברו, נשענת על המגע כמו צמח המוצא את אור השמש. ברגע זה, המראה הפיזי שלה—החזה הקטן, התווים העדינים, העיניים הירוקות—היו פשוט חלק ממנה, ולא מוקד בלעדי. מה שהיה חשוב באמת הוא איך היא הרגישה איתו: בטוחה, נינוחה, ובמקום שבו כל נגיעה היא ביטוי של חיבור ושל רצון הדדי.

כשידיו נעו מטה, הוא הקפיד לתקשר: "אם את רוצה שאעצור, את רק צריכה לומר."

"אל תעצור," ענתה, קולה נשמע חזק יותר ממה שהתכוונה.

המשכו של הרגע היה מלא בתחושות הדדיות. גבריאל לא רק שלט במצב, אלא העניק לה מרחב שבו היא יכלה לחקור את עצמה, להיפתח לתחושות שמעולם לא חוותה בצורה כל כך עוצמתית.

"Ashes in the Rain"

Shadows creep beneath my skin,
The world outside keeps closing in.
Broken whispers, faded light,
A thousand screams to haunt the night.

I’ve been running through the flame,
Calling out a stranger’s name.
And I’m lost, yeah, I’m lost again.

Ashes in the rain, falling slow,
Drowning in the pain I’ll never show.
These chains I wear, they’re made of me,
Ashes in the rain, set me free.

A crooked smile, a hollow sound,
The ceiling cracks, it’s falling down.
Another dream, another lie,
The smoke’s too thick to see the sky.

I’ve been waiting for the end,
Wrote my name in dust again.
And I’m gone, yeah, I’m gone, my friend.

Ashes in the rain, falling slow,
Drowning in the pain I’ll never show.
These chains I wear, they’re made of me,
Ashes in the rain, set me free.

Tell me, will it ever fade?
The echoes of mistakes I’ve made.
Digging holes inside my mind,
The more I search, the less I find.

Ashes in the rain, falling slow,
Drowning in the pain I’ll never show.
These chains I wear, they’re made of me,
Ashes in the rain, set me free.

Fading out like smoke in air,
No one’s left to even care.
Ashes in the rain… falling slow…