יעל וגבריאל היו זוג עם מערכת יחסים מיוחדת, כזו שהתבססה על אמון עמוק, תשוקה חסרת מעצורים, ודינמיקה של שליטה שגבריאל הנהיג בכריזמה וביד בטוחה. שניהם אהבו לחקור את הגבולות שלהם, אך גם ידעו להניח להם בצד כאשר היו יוצאים אל העולם. הטיול שלהם לשווייץ היה אמור להיות חופשה מפנקת, חופש מהשגרה ומהסשנים האינטנסיביים שלהם, אבל כמו תמיד – המתחים מצאו דרך להתגנב פנימה.
הם הגיעו לזנרפורט, כפר סקי ציורי בהרי האלפים, נרגשים מהשלג הבוהק ומהאפשרות לצלול לחופשה מלאה בהרפתקאות. ביום השלישי שלהם שם, לאחר כמה ירידות מרהיבות במסלולים תלולים, הם נכנסו לבקתה חמימה לשתות שוקו חם. גבריאל, בחיוך הקבוע שלו, ניגש לבר להזמין להם משקה בזמן שיעל התיישבה ליד האח והתענגה על החום.
כשהעיפה מבט לכיוונו של גבריאל, היא קפאה לרגע. לצדו עמדה אישה גבוהה, שיער כהה וגלי, ולבוש סקי מחמיא במיוחד. החיוך שלה היה פתייני, וכשצחקה ממשהו שגבריאל אמר, יעל הרגישה מחנק קל בגרונה. היא הכירה את הפנים האלה. זו הייתה מיכל – חברה לשעבר מישראל, מישהי שהייתה קרובה אליה פעם, אך הקשר נותק מסיבות כואבות.
יעל נשמה עמוק והמתינה. היא רצתה לראות איך גבריאל יגיב, איך הוא ינהל את המצב. אך ככל שהשיחה נמשכה, היא הבחינה באותו ניצוץ בעיניו, החיוך הקטן הזה שהוא שמר בדרך כלל רק לה. משהו בה נרתח. היא ידעה שהוא אדם כריזמטי, שהוא אהב לפלרטט לפעמים, אבל לא מולה. לא ככה.
כשהוא חזר עם המשקאות, היא ניסתה לשמור על קור רוח. "מי זו?" שאלה, קולה מתוח מעט.
גבריאל הרים גבה. "סתם מישהי שהכרתי פה, קוראים לה מיכל."
"מיכל?" היא הדגישה את השם, מצפה לתגובה. אבל פניו נותרו חתומות.
"כן," הוא חייך, לוגם מהשוקו שלו. "נראה לי שהיא ישראלית גם, דיברנו קצת."
יעל ידעה שהיא הייתה אמורה לחכות, לדבר על זה אחר כך. אבל הרגש פעם בה, הסערה בתוכה התגברה. "אתה מתבדח עליי? אתה מפלרטט איתה מולי? אתה בכלל יודע מי היא?"
עיניו של גבריאל הצטמצמו, הוא הניח את הכוס שלו באיטיות. "יעל, תירגעי. זה היה כלום."
"זה לא היה כלום," היא התפרצה, "אני מכירה אותה, היא לא 'סתם מישהי'. ואני מכירה אותך. ואתה יודע טוב מאוד מה אתה עושה."
המתח ביניהם התעצם, כבד כמו השלג שבחוץ. גבריאל הביט בה, הבעת פניו השתנתה, אותה סמכות שידעה כל כך טוב החלה להשתלט עליו. "יעל, את עוברת גבול. נלך לחדר ונדבר על זה כמו שצריך."
יעל נשמה עמוק, לבה פעם במהירות. החלק שבה שרצה להתריס נלחם עם החלק שידע – הוא היה השליט שלהם. היא הסיטה את מבטה והנהנה, כובשת את הזעם שבתוכה, יודעת שההתמודדות האמיתית רק התחילה.
הם יצאו מהבקתה, צועדים חזרה למלון, כשכל צעד מביא איתו את ההכרה שהלילה הזה הולך להיות ארוך, טעון, ומלא בהעמדת גבולות מחדש. היא ידעה שכשהדלת תיסגר מאחוריהם, המתח לא יתפוגג – הוא רק ישנה צורה, יתפרק בדרכים אחרות, עמוקות יותר, שיותירו אותה חסרת נשימה תחת ידיו.