הגוף קרס..
הנפש קרסה גם...
כנראה עוד הרבה לפני וקריסת הגוף זו התוצאה...
שרשרת חולי קטלנית שהתחילה בלחישה..לחישה שסירבתי להקשיב לה...
ומה קורה כשאנחנו לא מקשיבים?- צועקים עלינו יותר חזק...
אז מגיע עוד בום..
ואז עוד אחד..
רק אחרי הבום השלישי, קול קטן שואל - "רגע רגע, מה קורה פה?? מה אני מפספסת??"
בתוך שדה המוקשים המרושע הזה אני מטיילת בין טונות של שפיטה עצמית, מיליון חששות, הרים של חוסר ביטחון בעולם הזה, בחיים האלה, נהרות של פחדים סוערים וגועשים שעולים על גדותיהם, הרבה מעבר למכסה הרגילה, מציפים, חונקים, מטביעים אותי..
יד ענקית על הצוואר שלי שחוסמת את האוויר מלהיכנס..
ידיים נוספות משני צידי האוזניים שלי שלוחצות לי על הראש מונעות ממני לשמוע צלול ויד ענקית נוספת על העיניים, שלא אראה מה קורה סביבי..
חנוקה וכאובה נותר לי רק להביט פנימה..
למרתפי הנפש שלי..
ואני מבינה שאני חייבת לטייל שם עם שקית קטנה שצריכה להכיל בה חמלה, קבלה, הבנה ואהבה ולפזר מכל אלה קצת שיאירו את החושך שיש שם וייראו לי את הדרך...
ואולי אז, בעזרת כל אלה אוכל להגיע אליי ולתת לעצמי את החיבוק שמגיע לי לקבל מעצמי, חיבוק שיותר מדי זמן לא נתתי לי אותו..
