בעולם דמיוני..
בא לי לקחת את בקבוק הבירה, אחד מתוך שלשת הבקבוקים שרוקנתי, ולנפץ אותו על הקיר...
כללל כךךךך חזק שהבניין ירעד.. ואז עוד אחד... ואז עוד אחד...
ואם היה לי אז עוד אחד...
עד שכל הלבה שיש לי בפנים תשתחרר... עד שהזרמים של העצבים שיש לי בקצות האצבעות יעלמו או ירגעו...
בא לי לקחת חתיכה מהזכוכיות ופשוט להעביר על היד שלי...
להרגיש את הכאב..
לראות את הדם...
להרגיש חיה...
שום דבר לא גורם לי להרגיש חיה...
אני פה, נושמת, שורדת, מהלכת בין הטיפות, לומדת, חושבת, מדברת, הרבה מדברת.. אבל לא מרגישה חיה...
החושים שלי כל כך מחודדים אבל לא מנוצלים..
אני מוכנה, אבל בחוץ שממה..
מזכירה לעצמי איך לפני חצי שנה בתא שירותי נכים של קניון הרגשתי חיה...
עם אחד שנתתי לו פתח לנשמה שלי...
שלשמחתי או לצערי הוא לא נכנס בו אבל הוא ידע שהוא יכל... גם כשהצבתי חומה גבוהה מאוד, הוא מהבודדים שאני יכולה להגיד עליהם בוודאות שהוא יכל...
זוכרת איך לא היה לי אוויר אח''כ
איך המוח שלי סער וגעש, איך הגוף שלי עשה וציית לדברים שלא האמין שהוא יציית להם...
הרגשתי חיה...
ועכשיו, שממה...
