אני עצובה
וכאובה
ומתוסכלת
ומיואשת
ומפחדת
מהעתיד
מהלבד
מזה שלא אפגוש את זה שמדויק לי לעולם.
מזה שכדי להגיע אליו אם בכלל, אני פוגשת עוד אחד ועוד אחד וכל אחד כשהוא ברגע הנתון הזה, האחד, עולמי מסתובב על צירו...
אני מתוסכלת מהנסיונות שלא מסתדרים כמו שהייתי רוצה, מהרגשת הכישלון...
אני כאובה על זה ששמתי את הלב שלי, את התקוות שלי, את התשוקות, את העירום שלי, שמתי הכל על השולחן, נכנסתי אוֹל אין.
ואני מרגישה שניצלו את זה, לא העריכו את זה, וזרקו את זה כאילו זה משהו שפוגשים כל יום...
לא פוגשים את זה כל יום...
אני עצובה כי זה לוקח אותי למקומות נמוכים של חוסר ביטחון, חוסר וודאות, שפיטה עצמית, מחשבות שליליות, דפוסי חשיבה מכוערים ומורידים, תמיד אמצא איפה להרגיש דחויה ולא מספיקה...
אני רוצה דיי, פשוט דיי.
להעיף הכל
לשבור הכל
אולי גם לשבור מישהו במכות כי העצבים מעקצצים לי בקצות האצבעות..
האי שקט הזה שיש לי בגוף והמחשבות שצפות לי על מאיפה ואיך מתחילים לסדר את כל הבלאגן שהוא השאיר בי, נוגסים בי, כמו בסרטים של הזומבים, ביס ועוד ביס, קורעים ממני את הבשר בעודי חיה, בועטת ומתנגדת ללא הצלחה..
אוף עם זה
אוף עם התקופות האלה שהכל נראה רע
אני מתחננת למי ששם שומע, שהענן הזה יעבור מהר, שלא יוריד עלי גשם למשך זמן שיתבהרו לי השמיים, שתצא השמש הנעימה, עד הסערה הבאה....
תודה למי שקרא
חיבוק וירטואליים יתקבלו בברכה
