|
|
|
יש משהו מוזר בטינדר.
אנינלא מאמינה לפרופילים טובים.
אבל לא טובים, מסננת מיד.
השיחות שם לא מרגישות לי זורמות. אף פעם. אני אסכים אם תגידו שזה משהו בי... ובכל זאת.
אני כבר לא מדברת על זה שאין שם תגית נוחה של בדסמ. מה אני אמורה לעשות? לנחש? להלחיק רק על כאלה שכתוב להם משנו על זה? אין סיכוי.
מעייף הדבר הזה.
זהו. פרקתי.
ללט
לעצום עיניים
לנשום אותה עמוק.
להתמכר לריח
ולטעם המתוק.
לעוף איתה הלילה
ואז בלית ברירה
להתרסק לרגע
בדרך חזרה.
אפשר לדעת אפילו
ללא מילה, מבט
כל שתרצי ברגע,
כי עולמי הוא את.
זהו. רק רציתי לשתף שיר .
*כל הזכויות שמורות וזה.
היוש.
מקווה שהכותרת הביאה לפה קצת קהל.
תמליצו לי רגע על בלוגים של שולטות (אבל נשים על נשים).
עם תוכן מעניין.
ארוטי עובד. (אמיתי או דמיוני). גם עמוק ומעמיק עובד.
בכללי, משהו.
שולטות יקרות, יותר ממוזמנות להזמין לבלוג של עצמכן.
נשלטות אחרות, אשמח לדעת על בלוג של שולטת שהתחברתן אליו.
יאללה. חפרתי.
תסלחו לי, אני מתאוששת מפרידה.
יצא ככה שמזמן לא כתבתי סיפורים קצרים...
הייתי צריכה הסחת דעת מהחיים... אז קבלו אם בא לכם:
שכבתי על המיטה. תנוחת עובר.
היא עמדה ליידי וטיפפה עם הרגל ברצפה בחוסר סבלנות. לאחר רגע היא דיברה, ״את תבכי עוד הרבה זמן? נגמרה לי הסבלנות. לכי לשטוף פנים אם את רוצה את האפטר קייר שלך״.
הקול שלה לא באמת היה נשמע חסר סבלנות, אבל זה גם לא היה נשמע כמו בקשה.
קמתי והלכתי למקלחת במבט מושפל.
כשחזרתי לסלון, היא כבר ישבה על הספה, כרית לרגליה, ובדקה משהו בטלפון.
״ארצה״ - היא אמרה וטפחה עם כף הרגל על הכרית שליד רגליה.
התיישבתי לידה על הברכיים, מבט לרצפה.
״סיימת לבכות? ״
״כן, גבירתי״.
״יופי. אז את יכולה. ״
היא לא הייתה צריכה להבהיר יותר. היא ידעה מה אני רוצה. לא. מה אני צריכה עכשיו.
״תודה גבירתי״ - מלמלתי כשאני כבר מחבקת את הרגל שלה. הייתי צריכה להיאבק בדמעות שוב. אבל היא לא אוהבת כשאני מדמעת עליה… לא שזה קורה כזה הרבה.
כעברו כמה דקות, נרגעתי. כאילו הרגישה את התזמון המדויק, היא ניערה את הרגל כדי לגרום לי להתנתק.
״לכי תביאי לי משהו לשתות, כלבה״.
היא לא ציינה מה. היא יודעת כמה קשה לי עם הוראות לא מדויקות, אז זה ללא ספק היה בכוונה. קמתי מהרהרת על מה להביא לה.
״עצרי! תחזרי לרגלי״
חזרתי. מבולבלת, הרמתי את המבט.
״את לא מבינה מה עשית לא בסדר, אה? לחי שמאל״.
הרמתי את הלחי שיהיה לה נוח. סתירה מצלצלת אחת הספיקה לי בשביל להבין את הטעות שלי. בעצם, היא כנראה בכוונה השתמשה בסתירות רק במקרה ספציפי. זה לא היה עונש, אלה חינוך. אילוף אפילו.
״סליחה גבירתי״. אמרתי בקול ברור. קצת רועד מהסתירה והתרגשות.
״יופי, לפחות הבנת. תביאי לי לשתות עכשיו״
״כן, גבירתי״.
לרוב אחרי סשנים, היא אוהבת יין, במיוחד כשיש סיכוי למשהו מיני אחרי זה… נראה לי שזה יחשב לרמז… אבל זה הימור שווה. מזגתי לה כוס יין. חזרתי והנחתי לידה. מחכה לפקודה הבאה.
״רגלי״. התיישבתי על הכרית שלרגליה.
״הכלבה החרמנית זוממת משהו? ״ - היא שאלה בעודה מרימה את הכוס ולוגמת מהיין.
״רציתי רק להודות לך על השיעור שלימדת אותי, גבירתי״.
״שיעור בהחלט. זה אמור ללמד אותך שאין דבר שהוא בלתי אפשרי. זה שאף פעם לא בכית בסשן שגם נהנית ממנו, עד עכשיו - לא אומר שזה לא יכול לקרות איתי. ״
״כן גבירתי. למדתי את זה גבירתי. ״
״יופי, כלבה. אז איך חשבת להודות לי…? ״
״כמו שרק כלבה יודעת״ - עניתי והתחלתי לנשום מהר ועם לשון בחוץ.
״כלבה חצופה״, - היא אמרה בחיוך בעודה מפסקת את הרגליים ומזיזה הצידה את התחתון הסקסי שלבשה, - ״ בואי, תראי לי כמה את אסירת תודה״.
כלבונרה.
זהו.
בא לי אהבה...........
סתם. לא באמת.🤣
כאילו אהבה זה נחמד.
אבל מה שבא לי באמת זה להתמסר. ושיעריכו את זה.
ושלב לפני, שיוכלו להכיל את כל מה שיש לי לתת.
כאילו, ברצינות רגע.
זה לא קל לקחת. או לקבל. או להכיל נתינה. עבורי זה בכלל בלתי אפשרי.
אבל חשבתי ששולטים/ות טובים בזה יותר....
מניסיון שלי בינתיים. הם לא. לא מספיק. אולי אני פשוט צריכה ללמוד לתת פחות.
אולי לחלק את הנתינה בין כמה (זוג זאת כנראה בכל זאת הבחירה המתאימה לי ביותר, אבל קשה, קשה).
זהו. אין יותר פואנטה. היה בא לי לכתוב.
ועד ששולטים עליי, אני עושה מה שבא לי!!!
בא לי שולטת.
או שולט.
או גם וגם.
יאללה, היה שבוע טוב.
מקווה לעוד שבוע טוב.
ומאחלת גם לכן/ם
💝
אנה זינקה מהשטיח ששכבה עליו. היא לא לגמריי נעמדה, בדרכה לדלת.
היא אפילו לא פתחה את ההודעה בטלפון. המילים הראשונות הספיקו לה. "אני עולה".
היא הגיעה לדלת, סיבבה את המפתח והתיישבה על הברכיים. מסדרת את השיער ומוודאת שהיא במיטבה.
אלכס הזיז את הידית ונכנס. זה היה מובן מאליו שהדלת לא נעולה. הוא עבר ליד אנה בליטוף קל על ראשה. הוא התיישב על הכורסא בסלון.
היא תקתקה את כל המטלות ביעילות. הורידו את הנעליים והניחה אותם במקום. גרביים. מכנס וחולצה, לכביסה. בינתיים משהו קל לשתות.
בין לבין, הוא ליטף את ראשה, בתנועה כמעט רפלקסיבית. הוא כבר היה שקוע בלענות על הודעה דחופה מעבודה, בזמן שהוא הקשיב למשהו (לא מעניין) בטלוויזיה.
כשהיא סיימה את הכל, היא התקרבה אליו, והניחה את ראשה על הירך שלו. באיטיות. לוודא שלא תפריע למה שהוא עושה שם למעלה. היא לא הרימה מבט.
אלכס קירב את ראשה אליו. אנה עצמה את העיניים.
"מי כלבה טובה?" אלכס אמר בקול חיבה, בזמן שהוא פרע את שיערה.
אנה הגיבה בלהתחכך ברגל שלו.
"ילדה טובה! לכי תפתחי את התיק שלי ותראי מה הבאתי לך".
אנה הזיזה את הראש והסיטה אותו הצידה למצב שאלה.
"לכי לכי. רוצי".
היא זינקה מהמקום ופתחה את התיק שחזר איתו. בפנים הייתה אריזת מתנה קטנה. היא הסתכלה עליו לאישור והוא הנהן.
היא פתחה את האריזה. בפנים היה קולר. שונה, אבל אחד שממש הזכיר את הקולר מהאילוף.
"עשיתי משהו לא בסדר?" אנה שאלה. היא לא פחדה מהקולר. אבל היא פחדה לאכזב אותו.
"ממש לא. בואי" - הוא חיכה שתתמקם חזרה על הירך שלו, לקח ממנה את הקולר והתחיל לשחק איתו בין האצבעות ביד הפנויה מלטף את ראשה. - "פשוט רציתי שיהיה לך משהו שיזכיר את ההתחלה ההיא. חוץ מזה, זה מקובל לקלר אחרי כל כך הרבה זמן ביחד".
אלכס צחק לגבי מה שמקובל. זה לא עניין אותו. הוא באמת רצה. רצה בשבילה. הוא היה בטוח במקומו וגם במקומה. אבל הוא ידע שהיא לא. אף פעם לא. למרות כל מאמציו, הייתה עוד עבודה. קילור, זאת דרך להראות לה שהיא שייכת. באמת שייכת לו.
דמעה ברחה לה. דמעה שנזלה על הירך שלו. לרגע, הזכרון חזר.
--------------------------------------------
תחילתו של הלילה השני ללא שינה. כל מידי פעם, אנה נרדמה למי יודע כמה זמן, והתעוררה על ידי הקולר.
למרות העייפות, היא התאפקה עד עכשיו. עד עכשיו, אבל לא עוד. היא עברה לצד הרחוק של המיטה. התיישבה בפיסוק, ונתנה לזה לצאת. כל הכאב מלשמור את השתן הזה בפנים. כל הלחץ. לרגע, אפילו המקום הזה, הרגיש גן עדן.הגיע להמקום בספר השיאים של גינס על האיפוק.
הרגע נגמר מהר מידי.
תובנה מיידית ראשונה - הרצפה עקומה. השלולית שלה, מהר מאוד הפכה לזרם לכיוון השני של המיטה. האיזור היחיד שמצאה לנוח לשבת בו.
תובנה מיידית שניה - השתן שלה צהוב מידי. היא התאפקה כל כך הרבה, כי היא לא שתתה מספיק.
אנה הסתכלה מסביב. ליד הדלת שאלכס יצא ממנה לפני יותר מידי זמן, עמד בקבוק מים. הבקבוק היה נראה מזיע. כנראה קר. כנראה הונח שם בפעם האחרונה שנרדמה.
המחשבה שהוא היה כל כך קרוב, ניחמה אותה. היא הבינה, שאיפשהו בפנים, הפחד שננטשה היה שרועה בתוכה. כרגע, הפחד התמוגג.
אנה החליטה לנסות לרוץ לכיוון המים. היא הכינה את עצמה לשוק. עד שתחזור, זה יהיה כנראה חזק מידי. כל כך קרוב, אבל כל כך רחוק.
כשהיא סופסוף זינקה ממקומה, צפצוף חלש נשמע מהקולר. היא תפסה את הבקבוק וחזרה למקום. לא היה שוק. היא אפילו לא תפסה במיטה. היא נעמדה ונמתחה... היא התחילה לשתות. כעבור ליטר מים, היא סגרה את הבקבוק והניחה אותו רחוק מספיק מהשלולית.
צפצוף נוסף נשמע מהקולר. לקח לה רגע להבין, אבל היא תפסה את המעקה, אחרי שוק חשמלי ראשון.
"לא יכולת לכבות את זה רגע לפני כדי שאלך לשירותים?" - אנה אמרה לכיוון המצלמה.
היא חשבה על זה רגע... ואז התנצלה לאותו הכיוון.
"אולי אני באמת לא כזאת בראטית" - היא לחשה לעצמה.
היא שקעה במחשבות. מה היא רוצה. כמה ממה שקורה עכשיו, בעצם מהנה וכמה אולי פחות. הדבר היחיד שהיא הבינה, זה שיש משהו באיש הזה שקורא לעצמו אלכס. משהו שמשך אותה מההתחלה. משהו שגרם לה להרגיש אחרת. משהו שביטל את החומות או ההגנות או המשחקים.
אנה התיישבה בתוך השתן של עצמה ונשענה עם הגב על המיטה. היא הרגישה נינוחה פתאום. הקלה מסויימת.
היא כמעט ולא שמה לב לצפצוף של הקולר.
רגע אחרי הצפצוף, קליק נשמע מאותו הכיוון. הקולר הרגיש משוחרר פתאום. אנה הושיטה את הידיים ונגעה בו. הקולר החליק לידיים שלה. היא חופשייה.
לרגע, התגובה הטבעית שלה מילאה את מוחה. היא לא טובה. היא נכשלה. היא לא מספיקה. היא קמה, ובלי להבין מה היא עושה, החלה ללכת לכיוון הדלת.
היא עצרה כשראתה את השירותים בזווית העין.
היא החליטה להישאר. אולי הוא התכוון שתלך. אבל הוא יצטרך להגיד לה את זה בפנים.
היא הלכה לשירותים. יומיים זה לא מעט זמן. בדרך, היא ראתה חדר אמבטיה עם אמטיה גדולה. זאת התחנה הבאה.
חדר האמבטיה היה מאובזר לחלוטין. כמה סוגים של סבוני גוף, שמפו וקודנישינר היו שם. מגבת פנים ומגבת גוף... ריח של נקי.
אנה התקלחה. התנקתה מהרצפה ומהשתן ומהמחשבות המטרידות. היא באה לעשות ביד. זה הפתיע אותה. פה? עכשיו? אבל אז היא הסתכלה לכיוון הדבר היחיד שהיה חסר בחדר הזה. מחסה. לא היה פה וילון או דלת. ומצלמה הייתה מכוונת ישירות לכיוון שלה.
לא ביד. לא בלי אישור.
בכל מקרה, אלכס לא הראה סימן שהוא מתכוון להגיע ולעצור את המבחן, בכשלון או בהצלחה.
אנה מילאה את האמבטיה רק מעט ונשכבה לנוח רגע. נקייה. רגועה (כמעט). רק קצת חרמנית. ולמרות הרעב, היא נרדמה.
--------------------------------------
אנה פקחה את העיניים. הפעם ההיא שהיא התעוררה במיטה שלו אחרי המבחן והאמבטיה קפצה מהזכרונות. אז, הוא חיבק אותה קרוב. היא ישנה המון. הוא לעומת זאת, היה נראה שלא ישן כמה ימים. היא לא חשבה על זה בכלל.
"על מה את חושבת, גורה? יש לך חיוך מסופק."
"נרדמתי".
"כן. שמתי לב".
"נזכרתי על איך שהתעוררתי אז במיטה שלך. כמה עייף היית."
"חחח חמודה. קצת הפתעת אותי שהצעת לשמור עליי בזמן שאני אשן. זה היה דבר מוזר להגיד בתור מילים ראשונות אחרי מה שעברת. ככה ידעתי שאת תיהי בסדר".
"באמת שמרתי עלייך" - אנה אמרה בנחישות ילדותית ועשתה פלקס עם היד.
"כלבת שמירה חזקה שלי" - אלכס ליטף אותה שוב.
התגובה שלה חזרה להיות לא מילולית. היא התכחכה בו עם הראש.
"אתה חושב שהאילוף שלי הצליח לך?" אנה אמרה בנימה תוהה.
"ארצה" - אלכס הגיב מיידית, כאילו ידע מה הולכת לשאול.
היא מיד התנתקה ממנו ונשכבה על "שש" עם הגוף כמה שיותר צמוד לרצפה.
"אני חושב שכן" - אמר אלכס "מה את חושבת?"
"וואפ וואפ" - הגיבה הכלבה המעולפת וקישקשה בזנב. 🐶
תנו לי לשתף אותכם במחשבה. אני מרבה לעשות את זה לאחרונה. מעניין כמה קוראים את זה 😅
לאחרונה אני מאוד מבולבלת לגבי הבטחון העצמי שלי.
לפעמים אני אוהבת את איך שאני נראית. ולפעמים (במצבים דומים), אני ממש לא.
לפעמים אני גאה בהישגים שלי, ולפעמים מאוכזבת מהכל.
וזה ממשיך ככה.
האם רוצים אותי, או למה שמישהו ירצה אותי.
האם אני מעניינת, או סתם חופרת.
מצחיקה, או מעצבנת...
עכשיו עלתה בי מחשבה . שאצטרך לעבד לפני שאבין אם יש בה תוכן של ממש...
אולי יש בי בטחון עצמי שתלוי בגורמים כלשהם. שהם לא פנימיים שלי.
גורמים חיצוניים.
מישהו לא חזר אליי אחרי דייט שני.
מישהי לא יוזמת שיחה איתי, בלי שאזום קודם.
מישהו זרק מבט לא נעים (כנראה לכיוון הכללי שלי).
מישהי העירה הערה, שלא בהכרח כוונה אליי, אבל הזדהתי...
וזה עובד לטוב ולרע.
מחמיאים לי על השמלה בעבודה = אני יפה ויש לי טעם טוב.
מעירים לי על משהו בישיבה בעבודה = אני חופרת ולא מעניינת.
וזה ממשיך...
זהו.
עזרתם לי לעבד קצת. אבל יש עוד מלא על מה לחשוב. מה לשקול.
מה זה בכלל בטחון עצמי שהוא בלתי תלוי? לפחות תלוי במשהו פנימי (עקבי יחסית), ולא בהכרח בחיצוני.
מעניין... אותי...
תודה שקראת/ן.
שיהיה סופ"ש נעים
מרגישה קצת ריקנות לאחרונה.
לא בקטע רע. או של חוסר.
סתם. ימים כאלה.
אבל עדיין בא לי תשומי.
אז הנה אני.
כותבת.
פוסט.
בלי תוכן.
😊
