אנה זינקה מהשטיח ששכבה עליו. היא לא לגמריי נעמדה, בדרכה לדלת.
היא אפילו לא פתחה את ההודעה בטלפון. המילים הראשונות הספיקו לה. "אני עולה".
היא הגיעה לדלת, סיבבה את המפתח והתיישבה על הברכיים. מסדרת את השיער ומוודאת שהיא במיטבה.
אלכס הזיז את הידית ונכנס. זה היה מובן מאליו שהדלת לא נעולה. הוא עבר ליד אנה בליטוף קל על ראשה. הוא התיישב על הכורסא בסלון.
היא תקתקה את כל המטלות ביעילות. הורידו את הנעליים והניחה אותם במקום. גרביים. מכנס וחולצה, לכביסה. בינתיים משהו קל לשתות.
בין לבין, הוא ליטף את ראשה, בתנועה כמעט רפלקסיבית. הוא כבר היה שקוע בלענות על הודעה דחופה מעבודה, בזמן שהוא הקשיב למשהו (לא מעניין) בטלוויזיה.
כשהיא סיימה את הכל, היא התקרבה אליו, והניחה את ראשה על הירך שלו. באיטיות. לוודא שלא תפריע למה שהוא עושה שם למעלה. היא לא הרימה מבט.
אלכס קירב את ראשה אליו. אנה עצמה את העיניים.
"מי כלבה טובה?" אלכס אמר בקול חיבה, בזמן שהוא פרע את שיערה.
אנה הגיבה בלהתחכך ברגל שלו.
"ילדה טובה! לכי תפתחי את התיק שלי ותראי מה הבאתי לך".
אנה הזיזה את הראש והסיטה אותו הצידה למצב שאלה.
"לכי לכי. רוצי".
היא זינקה מהמקום ופתחה את התיק שחזר איתו. בפנים הייתה אריזת מתנה קטנה. היא הסתכלה עליו לאישור והוא הנהן.
היא פתחה את האריזה. בפנים היה קולר. שונה, אבל אחד שממש הזכיר את הקולר מהאילוף.
"עשיתי משהו לא בסדר?" אנה שאלה. היא לא פחדה מהקולר. אבל היא פחדה לאכזב אותו.
"ממש לא. בואי" - הוא חיכה שתתמקם חזרה על הירך שלו, לקח ממנה את הקולר והתחיל לשחק איתו בין האצבעות ביד הפנויה מלטף את ראשה. - "פשוט רציתי שיהיה לך משהו שיזכיר את ההתחלה ההיא. חוץ מזה, זה מקובל לקלר אחרי כל כך הרבה זמן ביחד".
אלכס צחק לגבי מה שמקובל. זה לא עניין אותו. הוא באמת רצה. רצה בשבילה. הוא היה בטוח במקומו וגם במקומה. אבל הוא ידע שהיא לא. אף פעם לא. למרות כל מאמציו, הייתה עוד עבודה. קילור, זאת דרך להראות לה שהיא שייכת. באמת שייכת לו.
דמעה ברחה לה. דמעה שנזלה על הירך שלו. לרגע, הזכרון חזר.
--------------------------------------------
תחילתו של הלילה השני ללא שינה. כל מידי פעם, אנה נרדמה למי יודע כמה זמן, והתעוררה על ידי הקולר.
למרות העייפות, היא התאפקה עד עכשיו. עד עכשיו, אבל לא עוד. היא עברה לצד הרחוק של המיטה. התיישבה בפיסוק, ונתנה לזה לצאת. כל הכאב מלשמור את השתן הזה בפנים. כל הלחץ. לרגע, אפילו המקום הזה, הרגיש גן עדן.הגיע להמקום בספר השיאים של גינס על האיפוק.
הרגע נגמר מהר מידי.
תובנה מיידית ראשונה - הרצפה עקומה. השלולית שלה, מהר מאוד הפכה לזרם לכיוון השני של המיטה. האיזור היחיד שמצאה לנוח לשבת בו.
תובנה מיידית שניה - השתן שלה צהוב מידי. היא התאפקה כל כך הרבה, כי היא לא שתתה מספיק.
אנה הסתכלה מסביב. ליד הדלת שאלכס יצא ממנה לפני יותר מידי זמן, עמד בקבוק מים. הבקבוק היה נראה מזיע. כנראה קר. כנראה הונח שם בפעם האחרונה שנרדמה.
המחשבה שהוא היה כל כך קרוב, ניחמה אותה. היא הבינה, שאיפשהו בפנים, הפחד שננטשה היה שרועה בתוכה. כרגע, הפחד התמוגג.
אנה החליטה לנסות לרוץ לכיוון המים. היא הכינה את עצמה לשוק. עד שתחזור, זה יהיה כנראה חזק מידי. כל כך קרוב, אבל כל כך רחוק.
כשהיא סופסוף זינקה ממקומה, צפצוף חלש נשמע מהקולר. היא תפסה את הבקבוק וחזרה למקום. לא היה שוק. היא אפילו לא תפסה במיטה. היא נעמדה ונמתחה... היא התחילה לשתות. כעבור ליטר מים, היא סגרה את הבקבוק והניחה אותו רחוק מספיק מהשלולית.
צפצוף נוסף נשמע מהקולר. לקח לה רגע להבין, אבל היא תפסה את המעקה, אחרי שוק חשמלי ראשון.
"לא יכולת לכבות את זה רגע לפני כדי שאלך לשירותים?" - אנה אמרה לכיוון המצלמה.
היא חשבה על זה רגע... ואז התנצלה לאותו הכיוון.
"אולי אני באמת לא כזאת בראטית" - היא לחשה לעצמה.
היא שקעה במחשבות. מה היא רוצה. כמה ממה שקורה עכשיו, בעצם מהנה וכמה אולי פחות. הדבר היחיד שהיא הבינה, זה שיש משהו באיש הזה שקורא לעצמו אלכס. משהו שמשך אותה מההתחלה. משהו שגרם לה להרגיש אחרת. משהו שביטל את החומות או ההגנות או המשחקים.
אנה התיישבה בתוך השתן של עצמה ונשענה עם הגב על המיטה. היא הרגישה נינוחה פתאום. הקלה מסויימת.
היא כמעט ולא שמה לב לצפצוף של הקולר.
רגע אחרי הצפצוף, קליק נשמע מאותו הכיוון. הקולר הרגיש משוחרר פתאום. אנה הושיטה את הידיים ונגעה בו. הקולר החליק לידיים שלה. היא חופשייה.
לרגע, התגובה הטבעית שלה מילאה את מוחה. היא לא טובה. היא נכשלה. היא לא מספיקה. היא קמה, ובלי להבין מה היא עושה, החלה ללכת לכיוון הדלת.
היא עצרה כשראתה את השירותים בזווית העין.
היא החליטה להישאר. אולי הוא התכוון שתלך. אבל הוא יצטרך להגיד לה את זה בפנים.
היא הלכה לשירותים. יומיים זה לא מעט זמן. בדרך, היא ראתה חדר אמבטיה עם אמטיה גדולה. זאת התחנה הבאה.
חדר האמבטיה היה מאובזר לחלוטין. כמה סוגים של סבוני גוף, שמפו וקודנישינר היו שם. מגבת פנים ומגבת גוף... ריח של נקי.
אנה התקלחה. התנקתה מהרצפה ומהשתן ומהמחשבות המטרידות. היא באה לעשות ביד. זה הפתיע אותה. פה? עכשיו? אבל אז היא הסתכלה לכיוון הדבר היחיד שהיה חסר בחדר הזה. מחסה. לא היה פה וילון או דלת. ומצלמה הייתה מכוונת ישירות לכיוון שלה.
לא ביד. לא בלי אישור.
בכל מקרה, אלכס לא הראה סימן שהוא מתכוון להגיע ולעצור את המבחן, בכשלון או בהצלחה.
אנה מילאה את האמבטיה רק מעט ונשכבה לנוח רגע. נקייה. רגועה (כמעט). רק קצת חרמנית. ולמרות הרעב, היא נרדמה.
--------------------------------------
אנה פקחה את העיניים. הפעם ההיא שהיא התעוררה במיטה שלו אחרי המבחן והאמבטיה קפצה מהזכרונות. אז, הוא חיבק אותה קרוב. היא ישנה המון. הוא לעומת זאת, היה נראה שלא ישן כמה ימים. היא לא חשבה על זה בכלל.
"על מה את חושבת, גורה? יש לך חיוך מסופק."
"נרדמתי".
"כן. שמתי לב".
"נזכרתי על איך שהתעוררתי אז במיטה שלך. כמה עייף היית."
"חחח חמודה. קצת הפתעת אותי שהצעת לשמור עליי בזמן שאני אשן. זה היה דבר מוזר להגיד בתור מילים ראשונות אחרי מה שעברת. ככה ידעתי שאת תיהי בסדר".
"באמת שמרתי עלייך" - אנה אמרה בנחישות ילדותית ועשתה פלקס עם היד.
"כלבת שמירה חזקה שלי" - אלכס ליטף אותה שוב.
התגובה שלה חזרה להיות לא מילולית. היא התכחכה בו עם הראש.
"אתה חושב שהאילוף שלי הצליח לך?" אנה אמרה בנימה תוהה.
"ארצה" - אלכס הגיב מיידית, כאילו ידע מה הולכת לשאול.
היא מיד התנתקה ממנו ונשכבה על "שש" עם הגוף כמה שיותר צמוד לרצפה.
"אני חושב שכן" - אמר אלכס "מה את חושבת?"
"וואפ וואפ" - הגיבה הכלבה המעולפת וקישקשה בזנב. 🐶