עלילות של לילית

שנים שהייתי לבד.

ככה.

זה עבד. זה מה שהיה צריך להיות.

ואז לא הייתי לבד. לרגע (לחודשיים. אבל מי סופר).

המערכת היחסים הקצרה, חלפה. וטוב שכך.

אבל נזכרתי בדברים.

נזכרתי ועכשיו אני מתגעגעת.

אני מתגעגעת למדיקל. למרות שלא נראה לי שאסמוך על מישהו עד כדי, שוב.

אני מתגעגעת לנשיכות. אבל ממש. כאילו מה נסגר? למה זה מרגיש כל כך טוב?!

מתגעגעת ללהישלט.

להיות עם מישהו שאני לא יכולה לסרב לו. גם אם אני קצת רוצה. ואז אני כבר לא רוצה. אבל קצת. זה לא מתאים עכשיו. אבל אני לא יכולה. כי הוא אמר וזה מה שיהיה.

מתגעגעת לדברים החדשים האלה, שלא היו לי בחיים הקודמים. ללהיות "ילדה טובה". שהיא קצת רעה ;)

אבל לא התגעגעתי לגעגוע הזה.

אני רוצה לחזור לאיך שזה היה קודם. בלי שהשתוקקתי לכל הדברים האלה.

הכי עצוב. שאולי עוד אחזור.

מתגעגעת.