עריכה: זה פוסט ראשון, בסדרה של דייטים ראשונים דמיוניים שאני רוצה לכתוב.
אין פה קונטקסט וזה. אבל בעיקרון, דמיינתי את זה כדייט ראשון, לאחר היכרות של איזושהי כמות של שיחות טלפון.
ועכשיו, נעבור לבלוג.
אני נכנסת לאוטו שלך.
אתה מסתכל לי בעיניים לרגע ארוך. אולי אתה מחכה? אני משפילה את המבט.
"סליחה" - אני ממלמלת, כמעט בלחש.
" מה אמרת? לא שמעתי." - אתה אומר בקול רגוע. כאילו לא באמת אכפת לך.
"אמרתי, סליחה" - לחשתי קצת יותר חזק.
"תראי, אני לא אלחץ עלייך. בואי ניקח את זה בקצב שלך. אם את עדיין לא מוכנה לפנות אליי ב'אדוני', אז את לא חייבת".
"תודה" - אני אומרת, עדיין בשקט - " אני פשוט לא רגילה. מזמן לא היה לי משהו... כזה".
כשאני מסיימת את המשפט, אני שמה לב שאתה לא נראה בישיבה שמתאימה לנהיגה. בעצם, עולה בי החשד שאתה לא מתכונן לנסיעה.
"הממ..." - עיניי עדיין מושפלות, אבל אני מרגיש אותך בוחן אותי. לא פיזית. כאילו קורא אותי כמו ספר פתוח. זה נראה שאתה מחכה.
"סליחה... אדיוני" - אני אומרת בקול כמעט רגיל ומאוד נבוך.
אתה סופסוף עובר לישיבת נהיגה. "נצטרך לעבוד על זה" אתה אומר, חצי לעצמך.
בנסיעה, אתה שואל אותי שאלות ומספר על עצמך. כל פעם שאני שוכחת להוסיף "אדוני", אתה עוצר. לפעמים אני נזכרת מיד ולפעמים אתה צריך להביט לכיווני. (אני עדיין מסתכלת לרצפה, אבל זה "מבט שמרגישים").
בכניסה לבר/בית קפה, השומר בכניסה מבקש ממני להראות את התיק ואני כמעט עונה לא ב"כן אדוני". בהחלט נצטרך לעבוד על זה - אני חושבת לעצמי.
התייבשנו. הזמנו משהו לשתות (קפה בשבילי, תודה). המשכנו בשיחה שקטענו באוטו.
"אז במה את עובדת?" (עד עכשיו דיברנו הרבה על דברים מעניינים לא פחות).
"הייטק" - עניתי, אבל כבר הרגשתי שמשהו לא בסדר. אולי אפילו ראיתי את זה עלייך. אולי ציפית לזה.
לרגע ארוך לא אמרת כלום. פשוט הסתכלת עליי במבט טיפה מאוכזב.
"אבל אנחנו במקום ציבורי... " התחלתי למחות. אבל ההבעה שלך לא השתנתה. אכזבה, מעורבת בהמתנה שלווה.
הסתכלתי מסביב לרגע. זה לא שאני ביישנית.
אני גם לא נגד השפלות. פשוט משהו בתוכי עדיין מתנגד לכל העניין. אבל זה גם מרתק, מעניין וממש בא לי להמשיך.
"הייטק, אדוני" - אני אומרת ומסתכלת מסביב שוב, לוודא שאף אחד לא שמע. אם אנשים שמעו, הם לא הראו סימנים לכך.
המשכנו בשיחה.
השיחה זרמה סבבה, אבל בשלב מסויים, רק לרגע, איבדתי את עצמי במחשבות.
"את נראית קצת אבודה. רוצה לעשות משהו מעניין?" - שאלת עם חיוך.
"הממ... כן, אדוני" - מלמלתי בקצת חשש והמון התרגשות.
סימנת לי עם האצבע שאתקרב.
התקרבתי ולחשת לי באוזן. "תעשי כאילו נפל לך משהו מתחת לשולחן. תתקופפי לחפש אותו. ותגעי בדבר הראשון שימשוך את תשומת ליבך".
את החלק האחרון לא הדגשת בשום צורה. לרגע הרגשתי באמת אבודה.
חייכתי. בעיקר ממבוכה. לרגע, חששתי שזה משהו לא ממש מעניין. זה יהיה מאכזב.
פתחתי את התיק ורשרשתי בו לרגע, עד שזה נראה סביר שנפל לי משהו (לא שלמישהו אכפת, אבל למקרה ש... ).
השולחן היה גבוהה יחסית. על 4 רגליים בפינות. התכופפתי והסתכלתי מסביב.
לא הייתי צריכה לחפש הרבה. הדבר אכן משך את תשומנת ליבי.
התכופפתי יותר, עד שהייתי על ארבע. נזכרתי לעשות כאילו אני מחפשת משהו, אבל רק עם הראש, כי המבט שלי ננעל על נקודה אחת.
התקרבתי עוד ומשכתי את היד.
"לילוש" - שמעתי אותך קורא בחצי דאגה (כמובן מזוייפת). "הכל בסדר?" - שאלת ומיד משכת את היד שלך להסתיר את הזיקפה שלך.
מבובלת ועם חצי דמעה, כמו ילדה שכרגע הראו לה את הצעצוע שהיא הכי רוצה, ואז החביאו בחדר של ההורים בארון הגבוהה. עליתי חזרה.
"אבל למה...? אדוני" שאלתי בקול מתבכיין מעט.
"אל תדאגי, יהיה לך מספיק לשחק בזה. שנזוז מפה?"
"כן אדוני!" - את זה כמעט צעקתי. אני בטוחה שאנשים הסתובבו לעברינו, אבל לא היה לי אכפת.
חייכת.
