*כל המתואר מטה, הינו פרי דמיון בלבד. אין קשר למציאות. תהיו זהירות שם בחוץ.
אני מחכה בחוץ מתחת לגגון קטן שכמעט ולא נותן לי מחסה מהגשם. מחכה שתגיע לאסוף אותי. עדיין לא אמרת לי לאן נלך. אבל בנינו קצת בטחון... למרות ששלחתי לחברה קרובה פרטים שלך וביקשתי שתבדוק מה שלומי למחרת... Trust but verify.
הפעם החלטתי לקחת את הזמן עד שנפגש. להכיר קצת יותר ממה שאני בדרך כלל עושה. דיברנו לא מאט והשיחות זרמו ממש טוב.
אפילו הרשיתי לך לתת לי כמה משימות ושלחתי לך תמונות עם ביצוע. כי כזאת אני. נשלטת נדיבה.
צחוקים בצד... עשיתי לא מאט טיזינג וגם הייתי חצופה מידי פעם... אבל עשית את זה קל מידי...
עכשיו כשאני מחכה בגשם, אני תוהה אם עשית את זה בכוונה. נתת לי להתגרות בך, כדי שתוכל להעניש את "הילדה הרעה"...
לא יודעת אם אני אמצא מניפולטיביות כזאת למרגשת או מאיימת... או שניהם.
התקרבת עם הרכב והבהבת באורות. מזל. לא הייתי שמה לב מרוב הגשם.
התחלתי לרוץ לכיוון הרכב ופתחת לי את הדלת מפנים.
"היי", אמרתי עוד לפני שהרמתי מבט. מנסה להעריך את הנזק של הרטיבות לבגדים שלי. נזק רציני. הכל מים. כמה שניות בתוך הגשם הזה והכל רטוב. ואפילו יש לי קצת בנעליים. זה לא נעים.
"שלום גם לך".
"המזג אוויר היום..." התחלתי בנונשלנטיות, אבל משהו עצר אותי. משהו בטון שלך.
"את מרטיבה לי את הרכב".
"סליחה?", אמרתי חצי בשאלה. כאילו, ברור שהרכב ירטב. ראית את הגשם בחוץ?! זה מה שחשבתי... אבל לא המשכתי להגיד את זה.
"את שואלת אותי או מבקשת סליחה?". - הוא הרים את כף היד וסיבב מאט את הראש שלו, כדי להורות לסובב את שלי.
"סליחה" - מלמלתי. הפעם בלי סימני שאלה, והפניתי אליו את הלחי.
הסתירה נחתה יחסית בעדינות. היד גדולה והוא לא פרס מידי את האצבעות. גם כמעט בלי תנופה.
מהרגע שסיפרתי לו עוד בהתחלה, שאני לא ממש אוהבת סתירות. הוא מיד שאל אותי אם זה גבול אצלי. אחרי שאמרתי שלא, הוא אמר שמצויין וזה יהיה העונש שלי.
"עכשיו את נראית כאילו את מצטערת על מה שעשית. אני נחמד. אני אשאל אותך, עכשיו כשחווית טעימה מזה. יש לי עוד עונשים שאוכל לבחור, בתור עונש ראשוני. אם תגידי לי עכשיו שזה גבול שלך, אכבד את זה."
"מה הקאץ'?" שאלתי. חייב להיות משהו. התחלתי להכיר אותו מאט. הוא אף פעם לא וויתר. כשזה היה נראה שהוא מוותר, תמיד המצב איכשהו החמיר בשבילי.
"את לומדת מהר. זה טוב. העונש הבא שאבחר, לא ניתן יהיה לבטל בלי מילת בטחון. ואני אבחר אותו מרשימה... בואי נאמר מעניינת". - הוא שם דגש מחשיד על המילה האחרונה.
"אפשר שנשאיר את הסתירות בבקשה?"
"בוודאי. רק כי ביקשת יפה. ילדה טובה" - הוא סיים בחיוך והסתובב להגה.
"תודה".
הוא התחיל בנסיעה והגביר את החימום.
"את יודעת שאת עדיין מרטיבה לי את האוטו?" - הוא אמר והושיט יד למושב האחורי. הוא לקח מגבת והושיט לי. "קחי, הכנתי לך".
"תודה" - נורא נחמד מצידו... אבל איפה הקאץ'. התחלתי לנגב את הפנים, אבל הסתכלתי עליו בחצי עין, מחכה למה שלבטח יבוא עוד רגע.
"את ממש לומדת מהר. תורידי את מה שרטוב ותניחי על המושב האחורי. אחרי זה שימי את המגבת מתחתייך שלא תשבי על רטוב."
לרגע הסתכלתי עליו קצת בשוק. לא הייתי בטוחה שהוא רציני. אבל למה שלא יהיה. הוא כבר ראה אותי ערומה. בתמונות. גם אני ראיתי אותו. עכשיו כשהסתכלתי עליו. הוא היה לבוש חליפה. זה הסתיר את הידיים השריריות שכבר חיכיתי לראות במציאות, אבל זה נתן לו לוק אפילו יותר דומיננטי ממה שדמיינתי אותו במציאות.
הוא לא הזיז את המבט מהכביש. לא ניסה לבדוק אם אני מבצעת את ההוראה. כאילו הוא ידע שאני אבצע.
או שהוא באמת ידע.
הורדתי את המעיל. הורדתי את המכנס. הנעליים. אפילו את הגרביים. נשארתי עם חולצת טופ שחורה שמשאירה את הכתפיים שלי לגמריי חשופות.
הרגשתי חשופה ממש. חולצה ותחתון. ההתרגשות!
אחרי כמה דקות נוספות של נסיעה, הוא עצר בצד. כמה דקות שבהן הוא לא הסתכל עליי אפילו לשניה. אבל איכשהו, זה גרם לי להתרגש אפילו יותר. (וכן. גם בטיחות בדרכים זה מרגש! ).
הוא הפנה אליי את המבט.
"את יפה", הוא התחיל בנימה של תהיה כמעט. כאילו תוהה עם עצמו על משהו. "הגענו לתחנה הראשונה".
הסתכלתי מהחלון. השילוב של מזג האוויר הסוער, השעה המאוחרת והאדים בחלון, גרמו לי להתאמץ. אנחנו ליד סמטה בין בתים. לא נראה שיש פה אנשים גם בשעות נורמליות וגם במזג אוויר טוב. מה כבר באנו לחפש פה?
"רואה את האיש שעומד בקצה הסמטה. הוא צריך לתת לי משהו. לכי ותקחי את זה ממנו." הוא עצר את היד שלי שהושטתי לבגדים במושב האחורי, "לא. ככה זה בסדר. רק שימי נעליים".
"אבל, אבל... " התחלתי אך הוא הרים את היד כדי לעצור אותי.
"האם זה כלול בגבולות שלך?"
"לא..."
"האם הזהרתי אותך שמשהו כזה עלול לקרות?"
"נראה לי..." - נזכרתי... הוא כן תיאר משהו שכלל ערום פומבי. זה היה הרבה יותר רומנטי וארוטי מזה. "כן?".
"שוב את שואלת?"
"לא. זה פשוט. זה היה. זה שונה."
בשלב הזה כבר הבנתי שאין לי סיכוי.
"סליחה", מלמלתי וכבר סיבבתי את הלחי לכיוון היד המורמת שלו.
הפעם זה צלצל. זה היה בתוך הראש שלי מהעוצמה? או שזה היה מהצליל שזה עשה קרוב כל כך לאוזן? לא בטוחה. אבל זה בטוח היה פחות עדין מהפעם הראשונה. מאוחר מידי להחליף עונשים. גם ככה זו כנראה הבחירה הפחות "כואבת".
שמתי נעליים והסתכלתי עליו לרגע. לא טיפה של חרטה או סיכוי לשנות את דעתו.
"רוצי!" הוא אמר ברצינות ופתח לי את הדלת.
רצתי.
אני לא יודעת כלום על האיש שהעביר לי חבילת קרטון קטנה עטופה בניילון. לא הצלחתי לעצור להסתכל עליו. אבל הוא לא היה מופתע לראות מישהי חצי ערומה, אוספת את החבילה הזאת. הוא עשה את זה בעבר? הוא סתם לא מופתע מדברים? לא היה לי זמן לחשוב על כל זה. גם כשחזרתי לרכב.
התיישבתי בחזרה על המגבת. מיד הוא הושיט לי מגבת נוספת. כמה מהן הוא הביא היום?
התנגבתי והתיישבתי מוכנה לנסיעה.
"את שוב מרטיבה לי את הרכב".
"לא. אבל..." עצרתי את עצמי. מהמבט שלו הבנתי שזה לא יעזור. נראה שעצרתי את עצמי בזמן. הוא לא הסתובב לכיווני... אז אין עונש.
הורדתי את החולצה. ואת החזיה. ואת התחתון. עצרתי בין פריט אחד לשני, לראות אם זה מספיק. זה לא.
לפחות הוא השאיר לי את המגבת. קטנה יחסית, אבל מחסה את החלק העליון. שלא יראו מרכבים שכנים.
לפתע הבנתי משהו מפחיד. כשהנחתי את החולצה, החזייה והתחתונים, שאר הבגדים שלי לא היו איפה ששמתי אותם.
"אני מבין לפי המבט הזה ששמת לב".
"כן".
"את סומכת עליי?" - הוא שאל והביט לי ישר בעיניים. מחכה.
"כ.. כן". עניתי. אבל בפנים, התחלתי לפחד. זה כבר לא משחקון חביב בדייט הראשון. זה מפחיד באמת.
"חבל שאת ככה, משקרת". הוא הרים את היד וסיבבתי את הלחי. עצמתי את העניים והתכוננתי למכה.
המכה לא הגיעה.
במקומה, בא ליטוף עדין. היד שלו הייתה חמה. הוא הריח נעים.
בצורה כמעט אינסטינקטיבית, התלטפתי עם הפנים על היד שלו.
"אל תדאגי. הכנתי לך משהו. תפתחי את החבילה שהבאת".
בתוך החבילה היו בגדים חדשים. תחתון סקסי. שמלת ערב אדומה, עם מחשוף עדין ובאורך... בעצם, בלי אורך.
היה שם גם זוג אזיקים. מצופים בד, משיי למגע. בצבע אדום גם הוא.
עד שהסתכלתי על זה... ואז עד החלפתי. הוא בינתיים המשיך בסניעה ליעד הבא.
כשהגענו, הוא חנה הכי קרוב לכניסה שהוא יכל. גם במזג אוויר שכזה, אני יכולה לזהות כניסה למועדון בדסמ. לא הכרתי את הספציפי הזה, אבל יש משהו בכולם, שקל לזהות. משהו שתמיד הרגיש לי כמו בית.
הוא חיבר רצועה לחיבור של האזיקים. שם עליי מעיל סערה. המעיל שלו. כי זה חיסה את כולי מהראש ועד לרגליים.
"בואי, היית ילדה ממש טובה היום. מגיע לך לבלות ולשתות. מה שתרצי. הרווחת את זה. אם תרצי, אפילו תקבלי סשן, אבל קל, כדי שלא נגזים בדייט הראשון".
