|
|
|
אנחנו מתכננים והמציאות מחליטה אחרת.
תזכורת לעצמי שלא משנה כמה קשה היה היום תמיד יש מחר. או שיהיה יותר טוב או שבהצלחה למשתתפים.
לא משנה מה יביא מחר תמיד יש גם את היום שאחרי.
וזה שאחריו.
יהיה בסדר. ואם לא זה גם בסדר.
נ.ב. זאת אני פורקת לעצמי כאן כרגע. שחור על גביי לבן אז מוזמנים פשוט להמשיך הלאה. זה מה שאני עושה.
בוקר למי שקם ולילה למי שעוד לא הלך לישון
אמרנו שנשב,
אתה יצאת לנסיעה ואני עשיתי את שלי,
תוהה מתי תחזרו ובינתיים רואה את השמיים מתבהרים דרך החריץ של הדלת תוך כדי עבודה
הדלת נפתחת והצוות של הנסיעה בא להגיד שלום ולראות מי נמצא ואתה כמובן עם החיוך השחצן נכנס מאחוריהם
אתם נשארים קצת ואז מחליטים ללכת לחדר לישון, בסופו של דבר הייתם ערים עד עכשיו
מחכה שיחליפו אותי ואוכל ללכת בעצמי ובחצי הדרך הטלפון רוטט ביד
״באה לחדר שלי?״
משפט אחד, שלוש מילים וסימן שאלה גדול
או שכן, או שלא, מה שבטוח -
אולי.
זה היה עניין של זמן עד שמשהו יקרה
זה היה ברור לכולם, אבל עדיין חיכית
ונתתי לך.
גם אם לא היית מבין הייתי נותנת לך את הזמן להבין ואם לא אז אולי הייתי אומרת משהו..
זה הדבר הזה באוויר
הסימני שאלה והתהיות
מה אם..
כן? לא?
זה שווה את זה?
זה הדבר הנכון?
זה לא שחור ולבן.. אם לא ננסה לא נדע,
לא ככה?
רצית שנדבר אז תדבר
נכון שדחיתי את זה טיפה אבל זה כי קשה לי לנהל שיחות שאני לא יודעת לאן הן ילכו
במקום שאני אגיד משהו לא במקום רציתי לבוא שלמה לשיחה לא משנה לאן היא תלך
ויש לי חשד וחשש לאן היא תלך
אז במקום לדחות אותה פשוט בוא נדבר
בלי לדחות ולחכות
פשוט
ל ד ב ר.
מיליון מחשבות רצות
על מיליון דברים שונים
אני מנסה להבין על מה כל המחשבות האלה עכשיו
מלא סימני שאלה מתרוצצים לי
על מה בדיוק עוד לא ברור
יותר מדי וכלום בו זמנית
למה זה תמיד קורה בלילות שאני יכולה לישון בהם בלי הפרעה??
התגעגעתי למיטה שלי. שוב עבר שבוע וחצי בערך מאז שישנתי בה בפעם האחרונה. כל פעם הכמעט שבועיים האלה לא בבית הופכים לקשים יותר ויותר.
המדים נהיים בלויים יותר וככה אני.
זאת רק ההכנה אבל לדבר האמיתי.
לפעמים אני תוהה אם הבחירות שלי הם הבחירות הנכונות ולפעמים אין אחורה מהבחירות שלוקחים אבל מקווה שהפעם איכשהו הבחירה היא הדבר הנכון לעשות.
עוד שנה להיות רחוקה מהבית.
להיות אחראית על כל כך הרבה דברים ואנשים אבל יאללה אמרתי שאני עושה את זה אז אני הולכת לעשות את זה.
מקווה שיהיה שם מישהו למקרה ותהיה מעידה בדרך כי אני מרגישה אותה קרבה.
זה מתחיל ממעידה קטנה והופך לנפילה.
כל מה שצריך לפעמים זאת יד אחת להחזיק בה כדי לשמור על יציבות ולמנוע את הדומינו הזה מלפול.
השאלה של מי תהיה היד או האם היא תהיה בכלל?
המחשבות רצות ולא משנה כמה זמן יעבור הן יגיעו אליך. הן תמיד חוזרות איכשהו אליך, לשם שלך, המבט שלך, כל דבר קטן בך שכבר לא כאן.
היית במקום הבטוח.
נכון זה לא היה מושלם, אבל כשזה היה טוב זה היה מעולה וכשזה רעד טיפה זה קרס.
כל דבר קטן מזכיר לי משהו אחר בך, התחלנו בפסגה אי שם גבוהה למעלה בשיא השיאים. אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה של כל מה שעשינו.
אבל גם הפעם האחרונה חקוקה עמוק בתוכי והמבט שאומר שמה שהיה אינו.
מכירים את ההרגשה שהולך לקרות משהו?
משהו לחוץ באוויר?
כולם מסתובבים ואין זמן לנשום
הרגשה של לילה לבן באוויר
איך נשארים ערים?
עצות יתקבלו בשמחה
וכוס קפה לא תזיק
אלה השעות שלי מה נעשה
לא יעבוד אחרת
אלה השעות המאוחרות אבל לא המאוחרות מדי
השעות שכיף לשבת בחוץ ולדבר
לעשות מבטים
לשמוע על היום של השני
להסתכל בעיניים
ואז מטח לקריית שמונה
מקווים שהכל בסדר ולא יצלצל הטלפון
ממשיכים לשבת
מחר אתה בבית ואני נשארת כאן
אתה בשלך ואני בשלי
עד ההודעה הראשונה שתישלח
ממי היא תבוא קודם?
זאת השאלה.
נסיעה שהתחילה באיחור. מהצפון הרחוק ועד המרכז. רק שנינו, לא ברור מה הולך שם אבל שנינו ברכב ונוסעים דרומה.
הוא ביקש שאבוא במקום מי שצוותה לו. הסכמתי, בסופו של דבר אנחנו חברים אז למה לא וזה לראות קצת יותר מהמקום הקבוע שאנחנו נמצאים בו.
המתח באוויר עולה ויורד בשלבים. מזל שהמזגן עובד אחרת הרכב היה יכול לעלות בלהבות מה שכן לא קורה כלום. מדברים, עוקצים ויורדים אחד על השנייה.. כמו תמיד.
רבים מי שם את המרפק במרכז על הריפוד הזה שיש ברכבים ואז לרגע הידיים נוגעות ואף אחד לא זז. הן אפילו טיפה משתלבות אחת בשנייה. זה נשאר ככה לכמה רגעים ואז מישהו מושך את היד החוצה והרגע נגמר.
ככה זה נמשך כל כמה זמן במשך נסיעה של 10 שעות. שנינו מכחישים את מה שקורה. שנינו יודעים שזה לא יעבוד והכל שאלה של זמן של מתי זה יתפוצץ ואם זה באמת יתפוצץ זאת שאלה של איך ואיפה.
מרגיש שחזרתי להיות בת 18 ויש בזה משהו נחמד. תמים מצד אחד ומלא מודעות בצד השני וכמובן שאין על המשחק. The players gonna play
