Shadowords

היתכן?

״עוד אמרתי עלייך אז שאת מתנשאת ולא שמה על אף אחד״

״הייתי ביישנית לא מתנשאת..״

״היום אני יודע את זה, אבל מודה זה היה מבלבל״

״לא דיברתם איתי מעולם וכבר היה לכם רק את הרושם הראשוני התקוע הזה״

״ועוד איזה רושם תאמיני לי״

״היום היית אומר עלי אותו הדבר?״

״שאת יפה? ופצצת עולם?״

״אתה יודע שלא לזה אני מתכוונת״

״אני כן״

״תפסיק״

״לא עד שלא תקבלי את זה״

״אני בסדר״

״את יותר מבסדר. את מסתובבת רוב היום עם ראש מורם כאילו המקום שייך לך ועכשיו אני רק אומר משהו ואת מתכנסת בעצמך. תקבלי את זה שאת נראית טוב. תהיי גאה בזה. בעצמך.״

״אני לא אוהבת לדבר על זה״

״אני אוותר לך הפעם״

״…״

״בתנאי״

״בתנאי?״

״תעברי דרך המראה ותסתכלי על עצמך. תבחרי משהו אחד שאת אוהבת בעצמך ועם ההרגשה הזאת תלכי לישון.

רק תנסי, קיבלת?״

״כן״

אני לא באמת שלו

והוא לא באמת שלי

אבל נגיד והוא יצא לאיזה משהו כרגע..

משהו חשוב באמת

כי הוא באמת איש מלא כוונות טובות

על אמת

ו..

וואלה אני קצת דואגת

אני גם יודעת שיהיה בסדר

אבל יש בי טיפה דאגה

כי מה אם לשם שינוי לא יהיה בסדר?

אבל שוב זה סרטים שלי עם עצמי

כי יהיה בסדר

נכון?

הוא הבטיח לשמור על עצמו

לא שהוא חייב לי משהו

כי שוב.. ה״אנחנו״ הוא לא באמת משהו

וכן זה בגללי

וכן זה כי אני לא סגורה על עצמי

וכן אולי צריך פשוט לנסות

וכן החיים קורים בין לבין

וכן.. יש הרבה אולי.. ונראה..

וכן.. אני בחורה טיפוסית שהרבה פעמים לא סגורה על עצמה

אבל יש כן אחד

קטנציק כזה פצפון

וזה כן.. בסוף הוא חשוב לי

כי לא משנה מה טיב הקשר

הוא תמיד היה שם בשבילי

גם אם לא פיזית (כי שוב זה בגללי)

הוא תמיד נכח

ואני הייתי מאחורי הקלעים

״אני פה״

״אני יורד תחכי איפה שאת״

אני מחכה

ודקה עוברת

מאחורי אני שומעת דלת נפתחת ומסתובבת

*כמה דקות לפני*

לעשות את זה? כן לא?

חיים פעם אחת תעשי את זה

אני נכנסת לשיחה ורואה שההודעה האחרונה עוד לא נענתה בכלל

״חתיכת סינון״

תוך שנייה מתקבלת תשובה

״איפה את?״

״באיזור״

הטלפון מצלצל

״הלו..?״

״את באה או שאני מגיע?״

״מה?״

״שמעת אותי״

״אני עם אנשים״

״תיפרדי מהם ובואי״

״…״

״עכשיו״

״אני באה״

״אני איתך על הקו אני אומר לך איך להגיע״

והרגליים הולכות לאן שאומרים להן

״אני מנתק אני יורד אלייך״

״הגעתי״

״בואי״

מה עם מישהו יראה? זה קצת מקום שאנשים יכולים להגיע אליו בכל זאת..

״לא התגעגעת בכלל?״

״עבר קצת זמן אבל אני פה לא?״

״תפתחי״

החגורה נפתחת

המכנס אחריו

הוא עומד ואני על הברכיים

״תוכיחי לי״

״יצאתי אתמול עם מישהי״

״אוקיי ו?״

״עכשיו היא הייתה חמודה אבל לא יודע, לא נראה שזה יתקדם״

״אוקיי…״

״מה אני יכול לכתוב שלא יהיה נורא מדי?״

אתה רציני איתי? אני רוצה לצעוק עליו. אתה לא אמיתי. לא פעם ראשונה שהוא מספר לי על דייט שהוא היה בו והוא מחליט שזה לא בשבילו.

אני לא פה בשביל לעזור לך עם הודעות פרידה. אני רוצה להגיד לו. אבל במקום האצבעות שלי כותבות..

״תקשיבי שאת מקסימה אבל..״

היית צריך לבחור אותי.

״שתדע לא חשבתי עד עכשיו בעצם שאתה יודע מי אני״

״התפקיד שלי הוא להכיר את כולם״

״נכון.. אבל עדיין לא חשבתי שתזכור.. אף פעם לא באמת דיברנו״

״אנחנו מדברים עכשיו״

״ועדיין לא באמת דיברנו, אתה התחלפת ואני הלכתי ואז הפסקתי לעקוב..״

״לא יפה שלא עקבת״

״לא ציפיתי לחזור״

״והנה את כאן״

״גם אתה״

הוא מסתכל עלי ואני עליו. לעזעזל איך הגענו לסיטואציה הזאת. אני פיזית כלום לידו. מי ידע שהוא יודע מי אני. אני ידעתי ויודעת מי הוא כי כולם יודעים מי הוא בגלל התפקיד שלו ואני לא מישהי חשובה יותר מדי.

וגם אנחנו לא עובדים בצורה ישירה יחד אז לא היה לי מה להגיד יותר מדי… אני יודעת מה שאומרים עליו וכן הוא נראה כמו פנטזיה של הרבה אחרות לפי מה שכבר יצא לי לשמוע ואולי זה רק מעצם התפקיד מי יודע..

״תצאי מההלם״

״זה מפתיע אותי זה הכל״

״את ילדה טובה בסך הכל״

״מאיפה לך לדעת״

״את נראית כזאת״

״אתה לא מכיר אותי״

״ומה עם כן?״

אחד הוא העבר

שתמיד מגיח מעבר לפינה

שתמיד צץ לו ברגעים מתאימים או קצת פחות

רגע של געגוע

רגע של תהיות

רגע של ״זוכרת אותי?״

השני הוא ההווה

שלא ברור לאן הוא ילך

יש כל כך הרבה כיוונים אבל מה מהם הוא הנכון?

והשלישי הוא העתיד

מה שאני רוצה אבל עוד רחוק

מושיטה לו יד והוא עם המבט קדימה

ממשיך ישר לפי המסלול

העבר תמיד יהיה חלק ממני,

ההווה תמיד יעלה שאלות,

והעתיד אותו אני אוהבת

יבוא לי רק בחלומות

ביום שכזה קצת בורחות המילים.

הכל לזכרם ובזכותם.

הדמעות זולגות

צפירה אחת כבר הייתה השנייה עוד לפנינו

עמידה בשלשות

דגל בחצי התורן

ועוד שנה שאני כאן על מדים.

אם זה לא אחד הימים הכי קשים אז אני לא יודעת מה כן.

כל דבר מזכיר ומעלה זיכרון והמדים הדרגות והנשק לא מרפים. יש ניסיון לחבק חזק ולא לעזוב ובו זמנית לקרוע הכל לחתיכות.

קיבלתי הודעה היום של ״אל תבכי מחר כשאת נוהגת, בסדר? זה מסוכן״

״למה שאני אבכה?״ 

״רדיו״

וזה שבר אותי כמה שזה נכון. לא חשבתי על זה בכלל. 

אין כאן איזה פואנטה או משהו כזה, זה פשוט מין יום שכזה. 

יש רגעים שכל מה שבא לי זה לחזור קצת אחורה בזמן

לרגע אחר

התחלה אחרת

שנייה של תקווה

היה שם משהו

וזה התפספס

והיה עוד ניסיון למשהו

וגם הוא נפל והתפספס

ואז הגיע היום שנאמר שאולי פשוט נהיה חברים

אבל היה שם יותר

תמיד היה שם יותר

ממש מהרגע הראשון

אני מרגישה כמו במירוץ

יש עוד כל כך הרבה הקפות

והדגל המשובץ עוד אי שם באופק

וכל מה שרציתי

שאני רוצה

זה שתראה אותי

כי אני לא סתם עומדת בצללים

אני עומדת ליד הצל שלך

יוצא הרבה שאני מרגישה שלא באמת רואים אותי

ולרוב האמת היא שאני בסדר עם זה

כי מי שיודע יודע ומי שמעריך אז זה ב100 אחוז

אבל לפעמים 

רק לפעמים

בא לי יותר

שמישהו אחד יראה שאני לא עוד סתם מישהי

שלא יקח את זה כמובן מאליו

שאני נמצאת ב100 אחוז שלי ברגע הזה

כי אם לא..

זה יכול להרגיש כמו צניחה חופשית

של כאב ואכזבה

של פספוס 

יש מקרים

והם בודדים

שאני מצפה ורוצה יותר

כי אני לא סתם עוד מישהי 

אני לא

אני אני