לפני שלושה חודשים. יום שני, 20 באפריל 2026 בשעה 15:09
ביום שכזה קצת בורחות המילים.
הכל לזכרם ובזכותם.
הדמעות זולגות
צפירה אחת כבר הייתה השנייה עוד לפנינו
עמידה בשלשות
דגל בחצי התורן
ועוד שנה שאני כאן על מדים.
אם זה לא אחד הימים הכי קשים אז אני לא יודעת מה כן.
כל דבר מזכיר ומעלה זיכרון והמדים הדרגות והנשק לא מרפים. יש ניסיון לחבק חזק ולא לעזוב ובו זמנית לקרוע הכל לחתיכות.
קיבלתי הודעה היום של ״אל תבכי מחר כשאת נוהגת, בסדר? זה מסוכן״
״למה שאני אבכה?״
״רדיו״
וזה שבר אותי כמה שזה נכון. לא חשבתי על זה בכלל.
אין כאן איזה פואנטה או משהו כזה, זה פשוט מין יום שכזה.