סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Be Free

Mind The Gap
לפני 10 שנים. 23 במרץ 2014 בשעה 19:38

לא התראינו כבר כמה שנים טובות...פתאום היא מגיחה עם שיחת הוווסאפ הזו על הבוקר.

היא: בוקר טוב, קמתי עכשיו ונזכרתי שהיה לי חלום מטורף ואתה היית בו

אני: בוקר טוב. ספרי לי.

היא: זה היה במחסן גדול ועגלה של משאית הייתה שם. היו שם אנשים מעבודה שלי שישבו מתחת לעגלה ואתה הגעת משום מה.

היא: העלית אותי על העגלה וקשרת רצועה לצוואר שלי ואת הקצה למעקה של העגלה.

היא: אני כל הזמן ניסיתי לדבר עם אלה מהעבודה שישבו למטה והרצועה נמתחה ובקושי הצלחתי ליצור איתם קשר עין. אחר כך עלית על העגלה והתיישבת לידי.

היא: זה ארוך.... להמשיך?

אני: בטח. כבר אני אוהב את זה.

אני: ניסית להסתיר מהם את העובדה שאת קשורה ברצועה?

היא: לא. זה לא היה מביך, רק לא נוח כי רציתי לדבר איתם ומעשית, יכולתי להשתחרר אבל לא חשבתי על זה.

אני: אוקי. תמשיכי...

היא: כשעלית והתיישבת ניסיתי להגיע למפשעה שלך עם הפה אבל הרצועה הייתה קצרה מדי ונמתחה במרחק של כעשרה ס"מ מהזין. אבל היית עם מכנסיים עליך כל הזמן.

אני: איזה מנייק :)

היא: אחרי ניסיונות ממושכים כאלה, הורדת את המכנסים והתקרבת קצת אבל ממש קצת כך שיכולתי למצוץ אבל הרצועה הייתה מתוחה לגמרי. הייתי על שש כל הזמן ולא נגעתי בך. התחלתי להרגיש מאד מאד מגורה.

היא: אחרי כמה זמן ניגשת מאחורי וחדרת (בכוס) וגמרתי אחרי עשר שניות ובאותו הרגע גם התעוררתי כשאני מרגישה את האורגזמה גם

אני: וואו. נשמע מדהים מותק.

היא: בגלל שהתעוררתי עוד חשבתי על החלום והצלחתי לזכור אותו

אני: יפה

אני: וסקסי

היא: היה מדהים!

אני: אין לי ספק. חירמנת אותי עכשיו על הבוקר.

היא: גם אני על הסף כבר. אני הולכת לטפל בזה.

אני: תיהני מותק. הלוואי שהייתי בסביבה לעזור J

היא: נכון

אני: ;)

לפני 13 שנים. 14 בינואר 2011 בשעה 16:58

יכול להתפתח למחזה מלבב
כשאת שעונה על השולחן העבודה פה
כשזרועותיך כפותות מאחורי הגבך
ואת נחדרת אנלית
ומנסה נואשות להדוף את הגוף הבוטש בך בקצות אצבעותיך
בחוסר אונים משווע

לפני 14 שנים. 12 ביולי 2010 בשעה 7:08

במהלך אימון בוקר לדחיית אורגזמה..

אני: מה? קצת קשה אז נשברים?
היא: קצת קשה אז גומרים!

לפני 15 שנים. 15 ביוני 2009 בשעה 16:27

החום בלתי נסבל מסביב אבל הם יושבים בצילו של עץ שיטה ואולי זו אלה אטלנטית.
רוח קלה נושבת ומשיבה את הנפש. מרחבי המדבר שוקטים סביב כעדים עלומים למיזנסצינה הזו חסרת המילים. שקט מוחלט אופף למעט זימזומו של זבוב מזדמן החולף בסמוך לפניך היפים או עורב רחוק המודיע בקול לסלעים והשיחים על דבר מה העומד להתרחש.

יושבים בסיכול רגליים יחפות על שמיכה דקה. פנים מול פנים.
ריתמת חבלים מעטרת את שדיך, כורכת את השכמות ומפעילה לחץ על בית החזה. גם שאיפת אוויר עמוקה אינה יכולה לה והיא מגבילה את כלוב הצלעות שלך מלהתרומם כל צורכו.
הידיים אזוקות מאחור באזיקי עור שחורים המחוברים בטבעת ברזל אל הריתמה במעלה הגו הזקוף.

דממה. ממתינים. מתבוננים זה בזו. נינוחות ומתח שורים זה בצד זה ומחכים לרגע הנכון.
נאנחת. משפילה מבט.
יד נשלחת ומלטפת לחי, זרת מרימה סנטר בעדינות והמבט שוב מתלכד ואז סטירה עזה נוחתת על הלחי המתחילה לבעור. השקט הדומם מסביב רק מגביר את הצלצולים האוזניים. אט אט הצואר מתישר והמבט חוזר לאותה נקודה אך שונה. לא ממוקד. רואה אך אינו מסתכל. סטירה שניה נוחתת על לחי נוספת וצובעת אותה אדום. ומשהו מתחיל להתעורר פנימה.

הסטירות ממשיכות להתעופף כמו פרפרים באויר הקשה. כאילו הידיים הסוטרות הללו חודרות את העור ולשות את הנפש מבפנים. נעות כמו מתחת לבד גמיש המכסה עליה הדמעות המרטיבות את הבעירה אינן משקיטות אותן, הן רק עדות אילמת לשינוי התפיסתי ההולך ומתחולל מתוך עומק השורש שלך.
הנשימות הולכות ונעשות כבדות אבל החבל, החבל מקשה עליהן לספק את מלוא החמצן הדרוש בכדי לבלום את מה שגועש כלפי מעלה ומאיים להתפרץ. זהו קרב אבוד.

ולפתע חדל הכל.
הכל למעט הגל הזה שעולה. ומטפס מן האגן במעלה עמוד השידרה.
הוא עושה את דרכו חרישית. ואני מתבונן בו נוהר בדממה. הולך ותופח. הולך וגדל.
ואז הוא פורץ מתוכך.
כישוף.
ואני מתבונן.

לפני 15 שנים. 2 ביוני 2009 בשעה 18:58

המורה החדשה שלי ליוגה אומרת:
relax into pain
ומייד מוסיפה בעיברית מלוכסנת ומחוייכת:
זה גם יכול להיות נעים. 😄


לפני 15 שנים. 26 במאי 2009 בשעה 21:37

יש הלילה רוח מיוחדת
שוטפת את הכל כמו זרם מים זכים
המדבר מציף את הרחובות
ויש גדר אחת ששרה
שירים אחרים

זה מחרמן אותי

לפני 15 שנים. 6 במאי 2009 בשעה 6:10

http://www.storyofstuff.com/

לפני 15 שנים. 27 באפריל 2009 בשעה 17:33

מעט מאד מאיתנו יקפצו מחר לתהום הפעורה של המצוק של מכתש רמון, אבל רבים וטובים יעלו על רכבת הרים.

הריגוש עשוי להיות דומה אלא שבמקרה המצוק התוצאות עשויות פאטאליות ואילו ברכבת רוב הסיכויים שתשרוד בכדי לקנות את קלטת הוידאו שלך, צורח מהנאה כשאתה מרוח בקיא של הילדה שישבה לפניך בקרון ולא סיימה לעכל את המקדונלס שלה באורך מושלם.
הדרופ דיי דומה, זה מרגיש כמעט אותו הדבר, אבל יצאת שלם.

זה הטריק בפנטזיית אונס עם הפרטנר הנכון (ואולי גם ליחסים בדסמים - אולי בואו לא נגזים - נסתפק בסשנים). יש אחלה חגורת בטיחות והמהנדס חישב מצויין את הכוחות בלופ ומקסימום נזק זה שיקיאו עליך. קורה. לא מתים מזה.

אם לבצע חלוקה של טיפוסים לפי האלגוריה הזו:
1. רוצה מצוק אבל תסתפק ברכבת
2. לא חושבת אפילו על המצוק כאופציה מחרמנת אבל מתה לנסות את הרכבת
3. נפלה במצוק ורוצה להיות שם שוב, בקונטרול, להרגיש מוגנת - ברכבת
4. לא מעניינות אותה נפילות או פנטזיות עליהן והיא יושבת בחושך ושותה מי ברז

אגב, אף אחד לא חושב שמי שנהנה ברכבת ירוץ למצוק. אבל לך תדע...

תכלס, עוד פנטזיה, בת מימוש, אמנם קצת אקסטרימית אבל בתכלס - לא סתם באנו ללונה פרק, אה?

לפני 16 שנים. 15 באוקטובר 2008 בשעה 2:29

פתאום הבנתי למה אני אוהב פה.

מעבר לזיונים, הסשנים, הרכילויות, התככנות, העליבות, רוממות הרוח, החברים, הפריצות והפתיחות...
זו העובדה שזה בית משוגעים אחד גדול וככה אני אוהב.
כמו מרכז הרחבה במדבר ב 10 בבוקר כשכל אחד שאתה מביט בו בעיניים פצוץ בדיוק כמוך.
פשוט הזוי ואני אוהב הזוי.

אז תודה לכם, לכולכם. אוהב אתכם.

לפני 16 שנים. 15 בספטמבר 2008 בשעה 18:04

חברות אמיתית בעיני משולה לגומיה אלסטית ברמה זו או אחרת.

אפשר למתוח את הגומיה הזו על פני זמן ומרחב אבל בנקודות בהן מתקרבים היא מתכווצת לצורתה המקורית וזה מרגיש כאילו זמן ומרחק לא הפרידו כלל.
לא כל הגומיות הן כאלה, לפעמים הן נקרעות, לפעמים הן צריכות להקרע.
לפעמים ניתן לקשור אותן מחדש לפעמים לא.

יש גומיות עבות וחזקות כאלה, שאין להן צורך בתחזוקה, חיזור, שימון או ליקוק. הן שם
מתוחות על פני שנים ולפעמים גם יבשות מרוחקות אבל הן איתנות ואתה יודע שאתה יכול להשען עליהן.
יש כאלה שהן רגישות, נוטות לאבד גמישות, מתפוררות, לפעמים נעלמות.

כמה כאלה נקרעות לי לאחרונה.
אני נשען על אלה החזקות והעבות.