Be Free

מ' ו א' לוכדים את ס' בחבל.
ס' חווה חבל מתהדק על צווארה בפעם הראשונה בחייה. האינסטינקט הראשוני שלה הוא לברוח. נותנים לה, החבל שנכרך על צווארה מספיק ארוך...היא תחזור.

אחרי כמה דקות היא מוצאת את עצמה כפותה לעוקב המים המלא, מלבישים רסן על הפה שלה, קושרים חבלים על קרסוליה, היא נאבקת, מנסה להתרומם כמעט לדלג על עוקב המים בדרך אל החופש הנכסף. ניכר בעיניה שהיא מפחדת, מבולבלת. האנשים האלה שעד היום רק הטיבו עימה הולכים ומגבילים את תנועותיה מרגע לרגע. היא מנצלת רגע של חוסר תשומת לב ומנחיתה בעיטה אדירה אל ביטנו של מ'. הוא מתקפל ומתרחק כשהוא אוחז בביטנו, בעיטה כזו יכולה לקרוע טחול בקלות אבל הוא לא מתלונן ולא זועם. הוא מבין אותה.

ברגע אחד היא פתאום נכנעת וקורסת על חול המדבר, מייד החבלים נכרכים ומתהדקים באופן כזה שהיא לא תוכל לקום, הנסיונות שלה מעוררי רחמים והיא קורסת שוב ושוב אל החול חסרת אונים.

הגברים נרגעים לאט לאט מהמאבק, המתח שלהם מתפוגג והם מחייכים, עוד רגע פוצחים בשירה וריקוד, הסתיים השלב הפותח באילוף שלה.

אני שואל את מ' כמה זמן היא תשאר קשורה ככה על אדמת המדבר.
הוא אומר "שלושה ימים...עד שישתנה לה משהו בראש והיא תבין מה התפקיד שלה בחיים"

דר אלברט הופמן הלך היום לעולמו בגיל 102

תודה לך, אלברט, על צוהר הצצה אל רבדיה של המציאות המיסתורית האופפת אותנו.
רגעי ההצצה האלה ואתה עצמך, לעולם לא תישכחו.

ואם לגעת בענייני שליטה:

Because they are afraid that there is more to reality than they have confronted, that there are doors that they are afraid to go in and don’t want us to go in there either because if we go in we may learn something that they don’t know. And that makes us a little out of their control

Albert Hofmann


*אין לראות בפוסט זה כל המלצה לשימוש בסם זה או אחר

הרבה זמן לא הזלתי דמעות בסרט, הרבה זמן לא הזלתי כלכך הרבה דמעות.
דמעות של התרגשות, של שמחה, של עצב ובעיקר של הזדהות.

בשבילו זו היתה אלסקה, בשבילי זה המדבר. המדבר הגבוה ההוא שעכשיו כמו אז מנוקד בחברים אדומים קטנים ובוערים.
כן, גם פרח יכול להיות חבר כשאתה לבדך במדבר. גם עץ. זה המדבר שלי.

הובטח לי אושר בחירות, שמתי פעמי אליה לפני ימים רבים.
ראיתי זוהרה באלו שויתרו על הכל או שכמעט דבר מעולם לא היה ברשותם, דבר לא מלבד ההשלמה.

מאסטר סאהאב הזקן בחדרו הקטן והדל, רופא אירוודי שנכשל מלהציל את אישתו מידי הסרטן ונדר שלא להתפרנס עוד מעיסוק ברפואה.
הוא סיפר לנו פעם כי מסדר של אנשים שהקדישו את עצמם לעבודת האל הציע לו להצטרף לשורותיו, אחרי ששקל זאת שנה סירב להם. שאלתי אותו למה, שהרי כל כך אהב לשהות במחיצתם והוקיר את דרכיהם. הוא ענה לי:
"they have too many rules - i like my freedom"
שלושת הנאגה באבאס בסימטת לאנקה, הולכים עירומים כביום היוולדם ברחובות עיר קדושה, כל רכושם מסתכם בצ'אפאלס לרגליהם, זקופים, גאים בגופם כמות שהוא, מתת האלים לנפש תועה.
איש אחד שחברו היחיד למסע החיים הוא פר אשר רגל חמישית מנוונת משתלשלת לו ממרכז גבו על גבי הפרוכת הנוצצת המקשטת את גבו.

שוב אני כמה למדבר, אל חברי האדומים, השותקים את בדידותם אך חוגגים את חירותם מול השמש.

מילותיו האחרונות שכריס כותב ביומנו: Happiness is real when shared
...חבל שאת לא פה בכדי לנגב את הדמעות.

בשיטוטי ברשת נתקלתי במאמר הבא מאת דר' אורי בר :

http://www.tevalife.com/article.asp?id=1077


ראשית תמיד נחמד להיזכר בכמה מגוון ועם זאת אחיד המין האנושי, ושנית, עלינו תמיד לפשפש בתוכנו לשאול ולנסות להבין מה אנו באמת רוצים. לעיתים התשובה היא חמקמקה וממוסכת על ידי גורמים רבים. אבל עלינו לזכור כי תשוקותינו תמיד תרבוצנה שם ואם לא נאוורר אותן במועדן, הן תחזורנה ותכינה בנו שוב. לא נוכל לעולם לברוח מטבענו, אם כי עלינו בהחלט לקחת את הזמן ולהתבונן, לבדוק מה באמת אנו רוצים. התשובה כאמור אינה תמיד ברורה מיד, לעיתים גם אולי קשה לעיכול, אבל היא אנחנו.

ואם נברח מעצמנו, איש לעולם לא ממש יהיה עמנו. ואוי לו לאדם אשר לא חווה לפחות פעם בחייו את אותה תחושת מיזוג מלאה עם אחר, תחושה אשר לאחריה כבר נפרצה בועת הבדידות האינסופית אשר כולנו נולדים לתוכה. פריצה זו של הבועה תתכן רק כאשר נשחרר את חוש הביקורת במעט ופשוט נניח לטבענו לפרוץ החוצה, נניח לו לפרוץ כי נדע שאין דרך אחרת. נניח לו לפרוץ כי כולנו בני אדם וכולנו בניו של הטבע.

מילותיו האחרונות של בובי פישר שהלך לעולמו בחודש שעבר:

"אין טיפול טוב יותר לכאב מאשר מגע אדם"

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3511038,00.html

חזרתי עכשיו מהלוויה פה בכפר.

אני לא חושב שזה היה מצריך התיחסות מיוחדת אלמלא הנקבר היה בן קצת יותר מ 18 שנים ונטל את נפשו בכפו.
המוות, אתם יודעים, הוא חלק אינטגרלי ממחזור החיים, הוא כרוך בהם ומשרת אותם נאמנה בעבר בהווה ובעתיד.

אבל מקרה כזה, נער, רק מדגיש לי שוב באופן נחרץ את מהותו של המוות כיועץ החיים.
בכל צעד ושעל, בכל פעולה, אני נזכר שוב ושוב במותי לי מציץ מעבר לכתפי השמאלית. תמיד נכון להניח עליה אצבע מזמינה ונחרצת.
שהותו שם מדרבנת אותי לחיות כאילו הרגע הבא הוא הרגע האחרון שלי עלי אדמות.
לחיות את החיים במלוא עוזם, לפרום אותם ולהרכיבם שנית. לנשום כל נשימה בהתכוונות יתירה. להיות.

התבוננתי באותם פרצופים בוסריים אדמדמים מדמעות, נבוכים מהמאורע (אחד המספידים גם הגיל לעשות והפנה אצבע מאשימה כנגד מספר נערים עלומים ככאלה שהתעמרו בנער הרגיש יתר על המיד ובבית הספר ובהורים שבאוזלת ידם החינוכית לא מנעו השתלחויות הרות גורל אלה). אניתוהה מה חולף במוחם הצעיר, האם הם מבינים שהמוות - הוא יועץ לחיים?

חלמתי את הקטע הבא. אני מזהיר מראש שהוא עשוי להיות בעל השפעה מדכאת.

קרליטו ישב על חתיכת בטון מותכת והביט אל העיר או מוטב לומר מה שנשאר ממנה. שרידים של מוטות ברזל חרוכים נחו על גוש הבטון שאיבד את צורתו, מפתלים את גופו כנחשים כרותי ראש מעוותים ודוממים מהלם הכריתה.
השמיים הצהובים הזכירו לו אחר צהריים סתיו אחד באותה עיר עצמה, כזה שיש רק פעם בשנה אם בכלל כאשר רוח סתווית מסיעה עננים של אבק מהמדבר והשמיים הופכים לפתע לפילטר צהבהב וחולני והשמש שוטפת את הכול באור עכור ומוזר. שלטי ניאון, פנסי מכוניות, רמזורים עשויים לזהור לפתע בזוהר שונה, כאילו מקבלים חיים משל עצמם והכול הופך קסום.
אבל עכשיו אף אור לא זהר, אורות פסקו זה מכבר לזהור בעיר, משום שכבר לא היה חשמל. משום שכבר לא היו תחנות כוח ואם היו, לא היה במה להניע את הטורבינות העצומות שלהם, גם לא היו מכוניות ברחוב כי כבר מזמן בנזין הפך למוצר נדיר שנמצץ עד תום מבטנה של הפלנטה במדבריות ערב ובלב ימים סוערים בחוג הצפוני.

גם לא היו רחובות.
היו שרידי רחובות. כאלה ששרדו יותר וכאלה ששרדו פחות. תלוי במרחקם ממוקד הפיצוץ.
הערב ירד ואיתו ירד על חורבות העיר שקט מחליא. שקט רופס וכנוע, שקט של שורדים בעל כורחם.
הדי יריות נשמעו במרחק. "מישהו יורה במישהו" אחר חשב קרליטו "חתיכת לחם או ליטר של בנזין או מים או מזרון. מישהו נגאל מייסוריו בעבורם" הראש שלו כאב.

הנפט הארור. הסוף התחיל כשהנפט המזוין התחיל להיגמר. לא שזה לא היה צפוי מראש או ידוע אבל ככה אנשים. מחכים לרגע האחרון בכדי לעשות משהו. הדד ליין הזה בא מהר מידי, כאילו מפתיע. פתאום התחילו להילחץ, מחירי החביות של הזהב השחור הלכו והאמירו, מקורות אנרגיה מתחדשים וחליפיים היו מעטים ומאוחרים מידי. המתח העולמי לקראת הקריסה הכלכלית של הגזע האנושי, נזר מיתוס הבריאה שהמציאו לעצמם בכדי להצדיק את חשיבותם העצמית המוגזמת, הלך וגבר. היה ברור שאף אחד שיש לו כוח לא יוותר על פירור משרידי עוגת האנרגיה שעוד נותרו במעבה האדמה והם לבסוף הם השתמשו בו. בכוח. בכולו.

והכוח נגמר. גם הזהב השחור נגמר. נגמרו גם המים הנקיים. הרבה בני אדם חיות וצמחים נגמרו. ככה זה. ומי שנותר, לבד מתיקנים ומגפות ויראליות, לא ממש חגג את עובדת היותו ניצול. בינתיים.

קרליטו היה עייף, עייף מכורח הבודד לשרוד מול השמיים הצהובים הללו יום אחר יום. עייף ממראות הגוויות החרוכות והרקובות, מהצחנה, מהמים המעופשים שאסף בנקבות של אספלט מעוות, שרידים לגשם שחור מכלה מעיים. הוא נאנח, קם, הסתובב, התחיל לפסוע ונעצר.

הוא נעצר מכיוון שקנה רובה היה תחוב בפניו. מבט חטוף ומותש קלט נער כבן 12 אוחז רובה סער צבאי מול פניו. לנער היה מבט נחוש קודר ורציני. הוא היה לבוש מעיל מרופט מעל גוף כחוש ועירום, מכנסים קרועים קשורים בחבל ניילון. הנער היה יחף.
לקרליטו היו נעליים. "לעזאזל" חשב לעצמו. מייד אחר כך הוא הספיק לשמוע יריה.

אתה יכול להיות אלוהים של כלבים, אלוהים של חתולים, אלוהים של עניים.
די לך ברצועה, במעט אוכל, בקצת כסף.
אבל לעולם לא תהיה אדון של עץ.
לעולם לא תוכל אלא לרצות להפוך לעץ בתורך.

מתוך איש ישן של ז'ורז' פרק

תודה אחות קטנה...

בוס שלי לשעבר הגדיר אותי פעם "סוס פרא", כזה שלא ניתן לאלפו, שלא ניתן לשבור את אופיו, לחבוש אותו ברתמה ולכוף עליו אוכף ולנווט אותו.

תמיד הייתי אאוט סיידר. בתחילה זה פשוט היה כך. נטייה אישית מולדת בתוספת נסיבות הפכו אותי ללווין חברתי, נוכח, לוקח חלק לכאורה, תמיד מבונן, לומד, אוסף וממשיך הלאה.
בתחילה קיבלתי את זה כמו שזה. עם גדילתה של המודעות למדתי גם לאהוב את העמדה הזו ולטפח אותה. היא נוחה, אני מודה.
אחר כך באה ההבנה, כמה בודדה הדרך, דרכו של לוחם.
לעיתים אתה פוגש עוד לוחמים כאלה, בודדים בדרכם, נוטלים אותה טיפין טיפין ללא שייכות לעדר, ללא הגנתו אך גם ללא עולו.

רצו ממני הרבה דברים:

רצו ממני להצליח על פי אמות מידה לא לי.
רצו שאעשה הרבה כסף, שאבטיח את עצמי כלכלית לימים קשים.
רצו שאתחתן, רצו שאעשה ילדים, נכדים, דור המשך לעולם רווי בבני אדם הצורכים את עצמם לדעת ללא תכלית.
רצו שאהיה מנהיג, שאוביל, אך סירבתי לשאת את אבן הריחיים הזו על צווארי.
רצו שאהיה משכיל שאקנה תארים לרוב ואזכה למעמד שישקף עוצמה אינטלקטואלית ואני אינני יודע כלום גם אם נדמה לי ולאחרים אחרת.
רצו שאהיה עובד טוב, מנהל טוב, יזם מצליח, לייצר עוד ועוד ממה שאין בו צורך או לסייע לאלה שעוסקים במלאכה הזו למכור את תוצרתם לאחרים להם אין צורך בה.

רצו ורוצים ממני דברים כה רבים ומה אני רוצה?

כל שאני רוצה הוא להמתין לרצוני בסבלנות ודריכות אין קץ.
ולהיות חופשי.

ומהו היות חופשי?
להסיר מעלי כל רצונות אלה שאינם רצונותי
להסיר מעלי את ההתניות הללו שבהן הלעיטו אותי ומכוחן אני תופס את העולם כפי שאני תופס אותו.
לאבד אחיזה במה ששיכנעו אותי שהוא הוא המציאות.
ולראות את הדברים נכוחה.

החרות, על בדידותה והעצב שעשוי להיות בה, רב ערכה מן האושר אשר פוקע ממנה.

כן, אני אוהב את הגשם.
במיוחד כאן, יש לו משמעות.
העצים נוטפים מים, האדמה רטובה.
הוא לא רק מים מלוכלכים שוטפים עצמם לדעת לעבר פתח ביוב וכוסיות במטריות משאירות עקבות שחורות ולחות בכניסה לדיזינגוף סנטר...