חלמתי את הקטע הבא. אני מזהיר מראש שהוא עשוי להיות בעל השפעה מדכאת.
קרליטו ישב על חתיכת בטון מותכת והביט אל העיר או מוטב לומר מה שנשאר ממנה. שרידים של מוטות ברזל חרוכים נחו על גוש הבטון שאיבד את צורתו, מפתלים את גופו כנחשים כרותי ראש מעוותים ודוממים מהלם הכריתה.
השמיים הצהובים הזכירו לו אחר צהריים סתיו אחד באותה עיר עצמה, כזה שיש רק פעם בשנה אם בכלל כאשר רוח סתווית מסיעה עננים של אבק מהמדבר והשמיים הופכים לפתע לפילטר צהבהב וחולני והשמש שוטפת את הכול באור עכור ומוזר. שלטי ניאון, פנסי מכוניות, רמזורים עשויים לזהור לפתע בזוהר שונה, כאילו מקבלים חיים משל עצמם והכול הופך קסום.
אבל עכשיו אף אור לא זהר, אורות פסקו זה מכבר לזהור בעיר, משום שכבר לא היה חשמל. משום שכבר לא היו תחנות כוח ואם היו, לא היה במה להניע את הטורבינות העצומות שלהם, גם לא היו מכוניות ברחוב כי כבר מזמן בנזין הפך למוצר נדיר שנמצץ עד תום מבטנה של הפלנטה במדבריות ערב ובלב ימים סוערים בחוג הצפוני.
גם לא היו רחובות.
היו שרידי רחובות. כאלה ששרדו יותר וכאלה ששרדו פחות. תלוי במרחקם ממוקד הפיצוץ.
הערב ירד ואיתו ירד על חורבות העיר שקט מחליא. שקט רופס וכנוע, שקט של שורדים בעל כורחם.
הדי יריות נשמעו במרחק. "מישהו יורה במישהו" אחר חשב קרליטו "חתיכת לחם או ליטר של בנזין או מים או מזרון. מישהו נגאל מייסוריו בעבורם" הראש שלו כאב.
הנפט הארור. הסוף התחיל כשהנפט המזוין התחיל להיגמר. לא שזה לא היה צפוי מראש או ידוע אבל ככה אנשים. מחכים לרגע האחרון בכדי לעשות משהו. הדד ליין הזה בא מהר מידי, כאילו מפתיע. פתאום התחילו להילחץ, מחירי החביות של הזהב השחור הלכו והאמירו, מקורות אנרגיה מתחדשים וחליפיים היו מעטים ומאוחרים מידי. המתח העולמי לקראת הקריסה הכלכלית של הגזע האנושי, נזר מיתוס הבריאה שהמציאו לעצמם בכדי להצדיק את חשיבותם העצמית המוגזמת, הלך וגבר. היה ברור שאף אחד שיש לו כוח לא יוותר על פירור משרידי עוגת האנרגיה שעוד נותרו במעבה האדמה והם לבסוף הם השתמשו בו. בכוח. בכולו.
והכוח נגמר. גם הזהב השחור נגמר. נגמרו גם המים הנקיים. הרבה בני אדם חיות וצמחים נגמרו. ככה זה. ומי שנותר, לבד מתיקנים ומגפות ויראליות, לא ממש חגג את עובדת היותו ניצול. בינתיים.
קרליטו היה עייף, עייף מכורח הבודד לשרוד מול השמיים הצהובים הללו יום אחר יום. עייף ממראות הגוויות החרוכות והרקובות, מהצחנה, מהמים המעופשים שאסף בנקבות של אספלט מעוות, שרידים לגשם שחור מכלה מעיים. הוא נאנח, קם, הסתובב, התחיל לפסוע ונעצר.
הוא נעצר מכיוון שקנה רובה היה תחוב בפניו. מבט חטוף ומותש קלט נער כבן 12 אוחז רובה סער צבאי מול פניו. לנער היה מבט נחוש קודר ורציני. הוא היה לבוש מעיל מרופט מעל גוף כחוש ועירום, מכנסים קרועים קשורים בחבל ניילון. הנער היה יחף.
לקרליטו היו נעליים. "לעזאזל" חשב לעצמו. מייד אחר כך הוא הספיק לשמוע יריה.
לפני 16 שנים. 28 בינואר 2008 בשעה 0:01
