חזרתי עכשיו מהלוויה פה בכפר.
אני לא חושב שזה היה מצריך התיחסות מיוחדת אלמלא הנקבר היה בן קצת יותר מ 18 שנים ונטל את נפשו בכפו.
המוות, אתם יודעים, הוא חלק אינטגרלי ממחזור החיים, הוא כרוך בהם ומשרת אותם נאמנה בעבר בהווה ובעתיד.
אבל מקרה כזה, נער, רק מדגיש לי שוב באופן נחרץ את מהותו של המוות כיועץ החיים.
בכל צעד ושעל, בכל פעולה, אני נזכר שוב ושוב במותי לי מציץ מעבר לכתפי השמאלית. תמיד נכון להניח עליה אצבע מזמינה ונחרצת.
שהותו שם מדרבנת אותי לחיות כאילו הרגע הבא הוא הרגע האחרון שלי עלי אדמות.
לחיות את החיים במלוא עוזם, לפרום אותם ולהרכיבם שנית. לנשום כל נשימה בהתכוונות יתירה. להיות.
התבוננתי באותם פרצופים בוסריים אדמדמים מדמעות, נבוכים מהמאורע (אחד המספידים גם הגיל לעשות והפנה אצבע מאשימה כנגד מספר נערים עלומים ככאלה שהתעמרו בנער הרגיש יתר על המיד ובבית הספר ובהורים שבאוזלת ידם החינוכית לא מנעו השתלחויות הרות גורל אלה). אניתוהה מה חולף במוחם הצעיר, האם הם מבינים שהמוות - הוא יועץ לחיים?
לפני 16 שנים. 22 בפברואר 2008 בשעה 11:43
