בוס שלי לשעבר הגדיר אותי פעם "סוס פרא", כזה שלא ניתן לאלפו, שלא ניתן לשבור את אופיו, לחבוש אותו ברתמה ולכוף עליו אוכף ולנווט אותו.
תמיד הייתי אאוט סיידר. בתחילה זה פשוט היה כך. נטייה אישית מולדת בתוספת נסיבות הפכו אותי ללווין חברתי, נוכח, לוקח חלק לכאורה, תמיד מבונן, לומד, אוסף וממשיך הלאה.
בתחילה קיבלתי את זה כמו שזה. עם גדילתה של המודעות למדתי גם לאהוב את העמדה הזו ולטפח אותה. היא נוחה, אני מודה.
אחר כך באה ההבנה, כמה בודדה הדרך, דרכו של לוחם.
לעיתים אתה פוגש עוד לוחמים כאלה, בודדים בדרכם, נוטלים אותה טיפין טיפין ללא שייכות לעדר, ללא הגנתו אך גם ללא עולו.
רצו ממני הרבה דברים:
רצו ממני להצליח על פי אמות מידה לא לי.
רצו שאעשה הרבה כסף, שאבטיח את עצמי כלכלית לימים קשים.
רצו שאתחתן, רצו שאעשה ילדים, נכדים, דור המשך לעולם רווי בבני אדם הצורכים את עצמם לדעת ללא תכלית.
רצו שאהיה מנהיג, שאוביל, אך סירבתי לשאת את אבן הריחיים הזו על צווארי.
רצו שאהיה משכיל שאקנה תארים לרוב ואזכה למעמד שישקף עוצמה אינטלקטואלית ואני אינני יודע כלום גם אם נדמה לי ולאחרים אחרת.
רצו שאהיה עובד טוב, מנהל טוב, יזם מצליח, לייצר עוד ועוד ממה שאין בו צורך או לסייע לאלה שעוסקים במלאכה הזו למכור את תוצרתם לאחרים להם אין צורך בה.
רצו ורוצים ממני דברים כה רבים ומה אני רוצה?
כל שאני רוצה הוא להמתין לרצוני בסבלנות ודריכות אין קץ.
ולהיות חופשי.
ומהו היות חופשי?
להסיר מעלי כל רצונות אלה שאינם רצונותי
להסיר מעלי את ההתניות הללו שבהן הלעיטו אותי ומכוחן אני תופס את העולם כפי שאני תופס אותו.
לאבד אחיזה במה ששיכנעו אותי שהוא הוא המציאות.
ולראות את הדברים נכוחה.
החרות, על בדידותה והעצב שעשוי להיות בה, רב ערכה מן האושר אשר פוקע ממנה.
לפני 17 שנים. 24 בדצמבר 2007 בשעה 23:39
