הרבה זמן לא הזלתי דמעות בסרט, הרבה זמן לא הזלתי כלכך הרבה דמעות.
דמעות של התרגשות, של שמחה, של עצב ובעיקר של הזדהות.
בשבילו זו היתה אלסקה, בשבילי זה המדבר. המדבר הגבוה ההוא שעכשיו כמו אז מנוקד בחברים אדומים קטנים ובוערים.
כן, גם פרח יכול להיות חבר כשאתה לבדך במדבר. גם עץ. זה המדבר שלי.
הובטח לי אושר בחירות, שמתי פעמי אליה לפני ימים רבים.
ראיתי זוהרה באלו שויתרו על הכל או שכמעט דבר מעולם לא היה ברשותם, דבר לא מלבד ההשלמה.
מאסטר סאהאב הזקן בחדרו הקטן והדל, רופא אירוודי שנכשל מלהציל את אישתו מידי הסרטן ונדר שלא להתפרנס עוד מעיסוק ברפואה.
הוא סיפר לנו פעם כי מסדר של אנשים שהקדישו את עצמם לעבודת האל הציע לו להצטרף לשורותיו, אחרי ששקל זאת שנה סירב להם. שאלתי אותו למה, שהרי כל כך אהב לשהות במחיצתם והוקיר את דרכיהם. הוא ענה לי:
"they have too many rules - i like my freedom"
שלושת הנאגה באבאס בסימטת לאנקה, הולכים עירומים כביום היוולדם ברחובות עיר קדושה, כל רכושם מסתכם בצ'אפאלס לרגליהם, זקופים, גאים בגופם כמות שהוא, מתת האלים לנפש תועה.
איש אחד שחברו היחיד למסע החיים הוא פר אשר רגל חמישית מנוונת משתלשלת לו ממרכז גבו על גבי הפרוכת הנוצצת המקשטת את גבו.
שוב אני כמה למדבר, אל חברי האדומים, השותקים את בדידותם אך חוגגים את חירותם מול השמש.
מילותיו האחרונות שכריס כותב ביומנו: Happiness is real when shared
...חבל שאת לא פה בכדי לנגב את הדמעות.
לפני 16 שנים. 9 במרץ 2008 בשעה 23:49
