Be Free

אנשים אוהבים סודות ומחפשים אחריהם, להיות בעלים של ידע שנסתר מאחרים, מעין רכושנות מנטלית...

תרגמתי את הקטע הבא מאנגלית, מתוך סיפרו של קרלוס קסטנדה "מעשיות עוצמה":

סיפרתי לו שקיבלתי מכתבים ממספר אנשים אשר טענו כי זו טעות מצידי לכתוב על חניכותי. הם הצביעו על כך שמאסטרים של דוקטרינות אזוטריות מהמזרח הרחוק דרשו סודיות מוחלטת לגבי הדברים שלימדו.

"אולי המאסטרים הללו רק מתפנקים בעובדת היותם מאסטרים" אמר דון חואן מבלי להסתכל לעברי. "אני אינני מאסטר, הנני רק לוחם. אז אינני יודע באמת כיצד מרגיש מאסטר."
"אך אולי אני מגלה דברים שאינני צריך לגלות, דון חואן."
"אין זה משנה מה מישהו מגלה או שומר לעצמו" הוא אמר "כל דבר שאנו עושים, כל דבר שהיננו, נשען על עוצמתנו האישית. אם יש לנו מספיק ממנה, מילה אחת שמישהו משליך לעברנו עשויה להיות מספיקה בכדי לשנות את מסלול חיינו. אך אם אין בידנו מספיק עוצמה אישית, פיסת החוכמה הנהדרת ביותר יכולה להתגלות לנו והגילוי הזה לא יהווה שינוי ולו כהוא זה."
הוא הנמיך את קולו, כאילו הוא מוסר לי מידע חסוי .
"אני עומד להגות את פיסת הידע המדהימה ביותר שאתה עשוי לשמוע" הוא אמר "הבה נראה מה אתה תוכל לעשות איתה."
" האם אתה יודע שכל רגע ורגע אתה מוקף בנצח, באם תרצה בכך?"
לאחר הפסקה ארוכה, בה הוא דחק בתנועות עדינות של עיניו לצאת בהצהרה, אמרתי שלא הבנתי על מה הוא מדבר.
"שם! הנצח הוא שם!" הוא אמר בעודו מצביע אל האופק. הוא הצביע אל השמיים מעלינו "או שם, או אולי נוכל לאמר שהנצח הוא משהו כזה" הוא פשט את זרועותיו לצדדים כאשר הוא מצביע אל המזרח והמערב.
הבטנו זה בזה, הייתה שאלה בעיניו.
"אז מה אתה אומר על זה?" הוא שאל, משדל אותי לתהות ל דבריו.
לא ידעתי מה לאמר
"האם אתה יודע שאתה יכול להאריך את עצמך לעד בכל כיוון שאליו הצבעתי?" הוא המשיך " האם אתה יודע שרגע אחד עשוי להיות נצח? זו אינה חידה זו, עובדה, אך רק אם תרתום את הרגע הזה ותשתמש בו בכדי לקחת את הכוליות של עצמך לעד בכל כיוון".
הוא בהה בי.
"לא היה לך את הידע הזה קודם לכן " הוא אמר בחיוך "עכשיו יש לך אותו. גיליתי אותו לך, אבל זה אינו משנה דבר, מכיוון שאין לך עוצמה אישית מספקת להפיק תועלת מהגילוי שלי. אם היתה לך מספיק עוצמה אישית מילותיי בלבד היו משמשות אותך כאמצעי להקיף את הכוליות שלך ולהוציא את החלק הארי שלה אל מעבר לגבולות בהם היא נתונה."

שיר של מאיר אריאל שעושה לי נעים עצוב מתוק שכזה...

שמעתי שאת נמצאת

שמעתי שאת נמצאת בהמתנה
להשתלת לב.
שמעתי שאת נמצאת בהמתנה
להשתלת לב.
בא לי - קחי את לבי במתנה,
אך פוחד להעלב.

הרי דחית אותי כבר אז, הרי.
לא, את, אין לך לב.
הרי דחית אותי כבר אז -
את, אין לך לב.
הרי בעצם כבר לקחת את לבי, הרי.
עד היום זה כואב.

אז איזה מין לב היית רוצה עכשיו?
- יש מבחר מגוון.
כן, לב של מי היית רוצה עכשיו?
מבחר מגוון...
מי היית רוצה שימות עכשיו?
- יש מכשור מכוון.

אגב, אומרים שכבר די צפוף על הרפסודה
המתחילה להתפורר...
אומרים שכבר די צפוף על הרפסודה,
המתפוררת-התפורר!
...שעל מישהו לקפוץ מיד מהרפסודה,
שלא נצלול ונתקרר.

כאילו שהתמותה הגדולה הזו
עוד לא מספיקה.
מה, כל התמותה הגדולה הזו
לא מספיקה?
- אז גם כל ההמתנה שלך, הבהולה הזו,
עוד יותר מעיקה.

מה שאת באמת צריכה עכשיו
זה לתת לי מקום.
מה שאת באמת צריכה עכשיו -
לתת לי מקום (בליבך...)
אם תזוזי מתחת לשמיכה עכשיו,
שאחסר לך פתאום

אם שואלים אותי, הרפסודה שנזכרת בשיר עשויה להיות רפסודת המדוזה:

http://img2.tapuz.co.il/forums/1_88158387.jpg

מתוך ויקיפידה:

רוב מיני הקוקיות הם עופות טפילים. הנקבה מטילה את הביצים בקנים של ציפורים זרות (פונדקאיות), ואלה דוגרות על ביציה ומגדלות את גוזליה. נקבת הקוקייה עשויה להטיל ביצה מדי יום ובסך הכול 16 - 18 ביצים בעונה. בישראל מטילה הקוקייה את ביציה בקני עורבים. כשהנקבה מטילה את ביציה, היא ממתינה בסתר בסמוך לקן, וכשהוא נוטש את הקן, היא ממהרת אליו ומטילה בו את ביצתה בתוך מספר שניות ועפה במהירות. לביצה צורה סגלגלה והעוף הפונדקאי השב לקן אינו מבחין בביצה הנוספת.

העוף הפונדקאי דוגר על הביצה, ובהמשך הוא גם מגדל את גוזליו יחד עם גוזלי הקוקייה, המתפתחים מהר יותר. גוזלי הקוקייה בוקעים לאחר 13 ימי דגירה. מארחי הקוקיות משמשים להם לעתים מאמצים. בניגוד למיני קוקיות אחרים, גוזל הקוקייה המצויצת לא מסלק את גוזלי העורב מהקן אלא גדל איתם כאילו היו אחיו.


http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A7%D7%99%D7%94

ואני שואל את עצמי שתי שאלות:

קודם כל כיצד גוזלי הקוקיה אינם מוחתמים ע"י העורבים ואינם רואים בהם בני מינם?
שנית,איך נקבת הקוקיה הצעירה "מבינה" שעליה להטיל ביצים בקיני עופות אחרים?

בחושך ניתן להבחין בדברים הכהים יותר מן האפלה.

היה לילה אחד במדבר.
עשיתי לעצמי מחנה קטן למרגלות אלה אטלנטית עתיקה בנחל אילות.
כשירד הלילה מסביב וההרים הפכו שחורים האזנתי לרוח.

יכולתי לשמוע את גלי הרוח פוגעים במדרון מזרחית לי, 5 או 6 קילומטרים ממני. גלי גלים של מפלי אויר פוגעים בסלע ומתגלגלים מטה אל עבר הנחל, אלי.

אחרי זמן מה יכולתי לנבא מתי תפגע בי הרוח.
הייתי יכול לשמוע אותה הולכת ומתקרבת כמו צל של ענן שבא לקראתך ומכסה אותך, רוכבת על הסלעים.
לאט לאט התחברתי איתה, והיא הלכה והתבהרה לי, נסכה בי כוח מיוחד והפכה לי לבעלת ברית.

כמה שעות מאחר יותר, עם שחר, היא טפחה על פני, קרה וצורבת בחריפותה, כשעליתי לפסגות הגבוהות והפסילוסיבין זורם בדמי.
היא סובבה אותי נתנה לי להשען עליה והראתה לי כיצד היא קורעת את העננים עבורי בכדי לאפשר לקרן שמש בודדת לשטוף את הפסגות העכורות מאחורי.

הייתי לכאורה לבד, אבל הייתי בבית, מוקף בחברים. ואחת מיוחדת - הרוח.

יש לי דחף לכתוב אבל אני לא בטוח שיש לי מילים או פואנטה.

צף לנגד עיניי המראה שלה, שוב כפותה בידיה, החבל נמתח מהן אל וו בקורה. היא נשענת עליו.
העכוזים שלה סגולים ולא בגללי.
השדיים שלה אדומים, בגללי.
פי הטבעת שלה פעור, בגללי.
העיניים שלה פעורות, בגללי.

אני יושב על כיסאי ומתבונן בה.
נזכר איך ניקיתי את הדם שלה מהקיר עליו נמרח יחד איתה כשאני נמרחתי כולי לתוכה.

המבט הזה, ננעץ בי, ויש בו כלכך הרבה מסרים סותרים.
הוא מביע רוך ותודה והוקרה על הכאב המשחרר הזה שכלכך היתה זקוקה לו ומצד שני הוא חותך כמו סכין, כמו האשמה.
היא נראיית לי לפעמים תוהה, איך היא הגיעה למקום הזה, למצב הזה ומי אני בכלל ומה אני עושה שם ולמה.

גם את זה יש בעיניים האלה. אומרות כלכך הרבה דברים. מביעות משאלות. שואלות שאלות.

ואני?
לא תמיד יש לי תשובות. לא תמיד יש תשובות. לא תמיד צריכות להיות תשובות.

בעודה אזוקה וכפותה נשלפות ממנה שתי אצבעות מגואלות.
האדום אדום הזה, נוצץ, מפתיע, עושה דרכו אל עורה הלבן.
מסמן קוים וצלבים על גופה הרוטט והעיניים ננעצות במחזה הזה, כאילו לקוח הישר מעל למזבח.
והיא, היא העולה. קורבן של תשוקה תחת מאכלת בשר ודם. אצבע.

רעב לסשן

נדמה לי שחלפו חודשים מאז הסשן האחרון, מאז שההזדמנות האחרונה להסכמה, שפיות ובטיחות מהסוג הכל כך לא שפוי נקרתה בדרכי.
והפכתי פתאום רעב.
הזיכרון מתעורר ואיתו הגעגוע, לצלילים, נחיתת כף היד המצלצלת, הקיין השורק באויר, לתחושות, להרגשות האלה שיש שם, קרוב לקצה. לאותו משהו אחר שמעורר. לאותם מבטים רווים בתשוקה, התמסרות, חשש והבנה.

ואני מזמן אותה בליבי, סמוך ובטוח שהיא תבוא. ותשביע.

הוא: "מה יש לו שם באצבעות שאת גומרת ככה?!"

היא: "הוא מתופף, מנגן עם האצבעות..."

אני יושב בעגבניה בשנקין לארוחת לילה קצרה.
כבר שוטפים את המרפסת בחוץ, מקפלים כסאות.

אני שקוע בפיצה שלי ובכוס של קפה ברד אחרונה לקיץ שכבר מת עם כל הריח של הגשם המזויין הזה בחוץ...

מתישהו נכנסת אחת. אני מעיף מבט ולא יכול שלא לפספס את הקולר הבוטה לצוארה.
קולר מעור שחור, עבה, מצוייד בשפיצים של 5 ס"מ, ועוד כמה טבעות כבדות שיהיה לאן לחבר יותר מרצועה אחת. יעיל.

אני מעיף מבט שני בשפחה המקולרת שמזמינה מגש. זיתים? פטריות?
חצאית מיני כהה, גרביוני רשת שחורים, שיער אסןף בקפידה. אין ספק, בדרך לעוד ערב של התחככות במה שנקרא בפי אנשים מסויימים "קהילה".

אני תוהה ביני לבין עצמי, לשם מה התחפושת , מעבר לחיבה אישית לדרס קוד זה מרגיש כמו מדים של איזהשהו צבא עלום מצויד בכלי נשק שניזקם מדוד. אבל כזה שאוהב מצעדים להם הוא קורא "מחתרתיים".
מעולם לא סבלתי מדים, מעולם לא אהבתי הכתבות, רשמיות או נורמטיביות.
אני אוהב להסתוות, התחפושת שלי היא תחפושת של חנון.
לא שאני סופרמן, אני סתם לוחם בשרות עצמי, אבל אני יכול להבין את ההגיון שמאחורי קנט קלארק.
אני מקפיד להטמע בתוך הגוונים האפרוריים משום שאני יודע שאני תמיד עלול לזהור יתר על המידה. אני לא עושה רעש כשאני הולך ברחוב, לא אוהב כשמטבעות מצלצלים לי בכיס.
ההסוואה שלי, השקט, אני מחזיק מהם יתרון. יתרון של ציד, יתרון של לוחם.

המקולרת אוספת מגש, ונבלעת במכונית גדולה.
אני מסיים את הסלייס שלי ועולה על האופניים.
נעלם בערפל רחוב תל אביבי של תחילת החורף. בחשכה, ואפילו לא לובש שחור.

וכותב.