יש לי דחף לכתוב אבל אני לא בטוח שיש לי מילים או פואנטה.
צף לנגד עיניי המראה שלה, שוב כפותה בידיה, החבל נמתח מהן אל וו בקורה. היא נשענת עליו.
העכוזים שלה סגולים ולא בגללי.
השדיים שלה אדומים, בגללי.
פי הטבעת שלה פעור, בגללי.
העיניים שלה פעורות, בגללי.
אני יושב על כיסאי ומתבונן בה.
נזכר איך ניקיתי את הדם שלה מהקיר עליו נמרח יחד איתה כשאני נמרחתי כולי לתוכה.
המבט הזה, ננעץ בי, ויש בו כלכך הרבה מסרים סותרים.
הוא מביע רוך ותודה והוקרה על הכאב המשחרר הזה שכלכך היתה זקוקה לו ומצד שני הוא חותך כמו סכין, כמו האשמה.
היא נראיית לי לפעמים תוהה, איך היא הגיעה למקום הזה, למצב הזה ומי אני בכלל ומה אני עושה שם ולמה.
גם את זה יש בעיניים האלה. אומרות כלכך הרבה דברים. מביעות משאלות. שואלות שאלות.
ואני?
לא תמיד יש לי תשובות. לא תמיד יש תשובות. לא תמיד צריכות להיות תשובות.
לפני 17 שנים. 10 ביולי 2007 בשעה 17:44
