Be Free

שיחת מסנג'ר מובאת פה כלשונה למעט תיקוני טעויות הקלדה וחזרות מיותרות:

electro says:
מה נהיה עם YYY?
XXX says:
הבן זונה סינן אותי
השארתי לו הודעה כמו שאמרת
electro says:
שלחת SMS?
XXX says:
השארתי הודעה במשיבון
electro says:
מה היתה לשון ההודעה?
XXX says:
מדברת XXX יש לך בדיוק 5 דק' לחזור אלי!
electro says:
לא חזר
XXX says:
נכון
electro says:
אל תתקשרי שוב
XXX says:
ברור
נראה לי הוא דופק לי קטע
יעני מסתלבט
או שהוא ממש דפוק
אחד מהשניים
electro says:
סביר
electro says:
בכל מקרה הוא הפסיד
XXX says:
למה יש לי כישרון לחולי נפש?
electro says:
שחררי אותו
XXX says:
אני לא מצליחה להבין למה הוא עשה את זה
electro says:
חוסר בטחון ופחד
XXX says:
אני רואה את זה כרוע
electro says:
מיותר
XXX says:
פשוט רוע טהור
electro says:
למה את חושבת?
XXX says:
מפני שכל הקטע הזה לא הגיוני
כלומר זה שהוא בחר בי להציע את ההצעה
דבר שני אני מכירה את הצורך שלו בנקמנות
electro says:
אם את חושבת שזה העניין אז שחררי אותו לחלוטין.
אין לו על מה לנקום בך
XXX says:
ואולי הוא מתנקם בי על הנושא של WWW שZZZ סיפרה לו
electro says:
אז אם זה מה שבא לו לעשות אז שיזדיין לך מהפריים ושלום
XXX says:
אם זה מה שהוא באמת עושה אני אקטול אותו.
זה כ"כ פוגע
electro says:
באיזה מובן תקטלי?
XXX says:
אני אדאג לפגוע חזרה
אני לא אשתוק
מבחינתי זה אחד הדברים היותר מגעילים שעשו לי
electro says:
ועל איזה צורך זה יענה?
XXX says:
צורך הנקמה שלאחר הפגיעה
electro says:
ובכך את הופכת דומה לדבר שאת מתעבת.
איזה טריק מלוכלך של טבע האדם, אה?
XXX says:
אני הבנתי לאן אתה מוביל
אבל אני לא מצליחה לשחרר את זה
אולי לך קל לשחרר פגיעות
לי זה מבעבע בעצבים
electro says:
זוכרת שהצלפתי בך?
XXX says:
הצלפת בי כמה פעמים
electro says:
כאב?
XXX says:
כן
electro says:
מה היה האינסטינקט שלך ברמת התגובה לכאב?
XXX says:
זה לא אותו דבר
electro says:
פשוט תעני
XXX says:
זה לא אותו כאב
electro says:
פשוט תעני
XXX says:
הספיגה שלי היתה שונה
הצלחתי להכיל את הכאב הפיזי
electro says:
ספיגה כזו או אחרת
XXX says:
אולי קצת דמעות
או תזוזה
electro says:
אינסטינקט להגיב כזה או אחר, זה לא משנה
XXX says:
אבל לא רצון להחזיר לך
electro says:
העובדות הן כי כאב לך, נמנעת מלהגיב, הכאב חלף והצורך בתגובה האינסטינקטיבית (תהיה אשר תהיה, זה לא רלוונטי) חלף גם הוא.
ניתן ללמוד שכל תחושה שמעוררת תגובה אוטומטית דינה לחלוף.
מה שעשית כשכאב לך מהצלפות הוא להתבונן בתחושות שלך במקום להגיב להן, אמת?
התבוננת בהן עד שחלפו.
אני טועה?
XXX says:
פגיעה ריגשית היא כואבת יותר
electro says:
עוצמת הכאב אינה חשובה
מה שחשוב הוא התהליך
מהו מנגנון התגובה
XXX says:
אז למה קשה לי לנהוג עם כאב כזה כפי שנהגתי בכאב ההוא?
אם זה כ"כ פשוט?
electro says:
לא פשוט בכלל
אני לא טוען זאת
XXX says:
למה המנגנון לא עובד אוטומטית אותו דבר?
electro says:
המנגנונים האוטומטים עובדים באופן זהה.
ההבדל הוא ששם היתה לך נכונות להיות מודעת
ובמקרה הזה את אימפולסיבית.
אני מציע לך לנסות להתבונן בתחושות במקום להגיב גם במקרה הזה.
זה צובט בלב, זה עושה צמרמורת זה עושה אותך חולה.
כל התחושות האלה מעוררות את הזעם שלך ואת הצורך בנקמה.
במקום להענות לאימפולסים האלה אני מציע להתבונן בתחושות שזה מעורר בך עם מודעות העמוקה שדינן של התחושות שהפגיעה מעוררת בך – לחלוף, כמו כל תחושה אחרת, בין אם היא כאב או עונג. באוטומט אין לך שליטה, בהתבוננות יש לך.
electro says:
זה יותר קשה לביצוע כי זה לבל עמוק יותר
אבל זה אפשרי
electro says:
בעיני פיתוח של יכולת ההתבוננות שלך יגדיל את היכולת שלך לפעול במקום להגיב בחיים בכלל ובאופן כללי יעשה אותך בן אדם טוב יותר ומאושר יותר
electro says:
לא אני המצאתי את החרא הזה
למדתי את זה מדון חואן ומויפאסנה
XXX says:
אני מתארת לעצמי
XXX says:
כמה שהגבול בין שנאה לאהבה דק
electro says:
הישום של זה אינו ביצוע חד פעמי
XXX says:
אני יודעת
electro says:
זה עבודה יום יומית
electro says:
מי שהופך לשונא מאוהב עושה בדיוק את הטעות הזו של להגיב.
הוא משקיע את האנרגיה שלו בתגובה.
XXX says:
אני לא אגיב
electro says:
לוחם יהפוך מאוהב למשחרר אהבה
XXX says:
אבל אני בהחלט שונאת
electro says:
חבל, את עלולה ליפול למלכודת הדחקה
XXX says:
הדחקה?
electro says:
שינאה זה סוג של הדחקה, במיוחד אם אתה שונא מישהו שאהבת.
XXX says:
תבין
אני מסתכלת על כל הסיטואציה
ואני פשוט רואה בו אפס
אידיוט
חסר יכולת התמודדות
נכה ריגשית
וזה בא על חשבוני במקום מסויים
והכי מצחיק
שאם אני מתסכלת על כל הגברים בחיי
כולם באותה תבנית בצורה זו או אחרת
electro says:
זו אולי קלישאה, אבל כל מה שאת רואה שם ומתעבת הם המומים שלך
XXX says:
תודה
אני אפס
אני אידיוטית
electro says:
אני לא אומר שאת אפס, כלל וכלל לא.
XXX says:
אני נכה ריגשית
electro says:
אבל לפעמים את חושבת על עצמך ככזו.
אם לא היית מכירה את המונחים וההגדרות האלה אצלך לא היית רואה אותן בYYY.
אם לא היית מזהה אותם בתוכי לא הייתי רואה אותם בך
XXX says:
אוקי
electro says:
אני לא בא לפגוע בך עכשיו אלא להבהיר לך כיצד אני תופס את הדYYYם
XXX says:
אני מבינה
electro says:
ומה שאני אומר בסופו של דבר ששום תועלת לא תצמח לך מהנקמה,
למעט סיפוק של אותה תגובה אוטומטית שאמורה לשכך את הכאב אשר ממילא יתפוגג מעצמו (וגם לא בטוח שהיא תעשה זאת).
נקמה אמורה לכאורה להעביר את הכאב שלך למישהו אחר, אבל כולנו יודעים שזה אינו אפשרי, נקמות רק מגדילות את הכאב בעולם, לא מעבירות אותו ממקום למקום.
XXX says:
אני מבינה את כל מה שאתה אומר
electro says:
כל מה שנותר לך הוא לפעול, והפעולה היא התבוננות בתחושות שלך מתוך מודעות שדינן לחלוף כשם שהן באו.
XXX says:
אני מקווה

אני מעלה את הסיפור הזה כאן למרות שאין לו קשר לבדס"מ. הוא מקנן בתוכי כבר יממה, והוא מתעצם ביחוד לאור סיפורי ההתעללות המינית והנפשית שנחשפתי אליהם לאחרונה.


יש לי חבר טוב שאני מנגן איתו כשהוא בסביבה.

הכרתי אותו לפני כ 8 שנים, בתקופה שבה שנינו למדנו בחו"ל באותה עיר.
הבחור עיוור כמעט לחלוטין ובכל זאת מסתובב בעולם ומתפתח, ובקרוב גם עומד להיות אבא.

כשהכרתי אותו השתאתי בתחילה שהנועזות שלו כאדם עיוור, להסתובב בעולם באופן עצמאי ובלתי תלוי ובתחילה התקרבנו. לאחר תקופה מסויימת גיליתי שהוא נתון להתקפי זעם ואפילו אלימות, אובססיבי ואגרסיבי. הגילוי הזה הרחיק אותי ממנו והקשר כמעט נותק קליל עד לפני כשנתיים. לפני שנתיים חודש הקשר ביננו במקרה וגיליתי שהרבה בו השתנה והוא הפך הרבה יותר שקט ורך. אהבתי את השינוי והקשר שלנו הלך והתחזק. היום אנחנו בקשר רציף עם הרבה עזרה הדדית ולימוד והפרייה הדדיים.

אתמול נודע לי מפיו שהוא נאנס בצעירותו 4 פעמים.

הפעם הראשונה היתה בגיל 7 האחרונה בגיל 20 בערך.
פתאום נפלו לי הרבה אסימונים לגבי התנהגות שלו. הוא הסביר לי על הזעם שהיה צבור בו, על הכאב, חוסר האונים, ההשפלה והרצון העז לנקום את כל אלה.

שאלתי אותו על השינוי שהתחולל בו במשך השנים, על הריכוך. הוא סיפר על שהוא רואה במקרי האונס האלה סוג של ליכלוך שליכלכו אותו ואת העבודה שהוא עושה על עצמו כינה "עבודת נקיון".
לא ניכנסנו לעובי הקורה לגבי מהות ואופי העבודה שהוא עושה על עצמו אבל הוא אמר כמה דברים חשובים ומעניינים.

הוא סיפר לי שהוא שאחת התחושות או הדחפים החזקים ביותר שליוו אותו היו הרצון העז לעשות למישהו אחר את אותו הדבר.
היתה סיטואציה אחת שהוא כמעט והיה שם, אבל הצליח למנוע את המעשה מעצמו ברגע האחרון.
הוא אפילו הגדיר פעמים של מגע מיני עם נשים כאונס מנטלי, כשהוא חיזר באופן אגרסיבי והפעיל מניפולציות בכדי להשכיב מישהי. הבן אדם לא חוסך מעצמו ביקורת.

היה אירוע שבו, לאחר כשנתיים, הוא תפס טרמפ עם מישהו שאנס אותו. הוא זיהה את קולו של האדם. באותה עת, מהפרנויה הוא הסתובב עם סכין בגרב. הוא נתן לסיטואציה שהכיר להתדרדר עד לנקודה בה הוא השתלט על התוקף והצמיד את הסכין לגרונו.
הוא סיפר לי על התחושות והמחשבות שהציפו אותו באותו הרגע.
הרצון לנקום היה עז, האפשרות היתה שם. מיידית.
ואז הוא הבין שאם הוא ירצח אותו, זה לא מה שינקה אותו מהטינופת שהאונס הקודם הציף אותו בה. האקט הזה רק ילככלך אותו יותר, הרצח או ההריגה הללו רק יעצימו את כמות הליכלוך שאיתה הוא נאלץ להתמודד עד אותו הרגע. הוא שיחרר את התוקף ובו זמנית הרגיש שהוא שיחרר טונה של שדים מתוך ליבו ובחר בחיים.

אני, מתוך ההכרות האישית שלי איתו וגם בתור זר מלא התפעמות מתעצומות הנפש הנדרשות למעשה אצילי כזה.

הוא אמר לי שאם היו מעמידים בעיניו את הברירה - שיחזור מאור עיניו או שיעלם הכעס שלו, הוא היה בוחר להעלים את הכעס ומוותר על היכולת לראות.

אני רוצה לאמר לו מכאן - שאני אוהב אותו, ומעריך לאין שיעור את העבודה שהוא עושה על עצמו, על האופן שבו הוא מנקה מעצמו את הטינופת שדבקה בו למרות שזהו מסע ארוך של שנים על גבי שנים. הוא בדרך הנכונה. על כל מגרעותיו - בן אדם מדהים וחזק.
הלואי על כולנו העוצמה הזו.

נ.ב:

עוד משהו שרציתי להגיד בהקשר הזה.
המערכת המשפטית בישראל בכך שהיא מתחשבת בטראומות ילדות של פושעים (לרבות עברייני מין) מעודדת בעיני חוסר אחריות אישית של בני אדם בוגרים למעשיהם.
אני מבין היטב את הדחף של חברי, לעשות רע למישהו באופן דומה לרע שנעשה לו....להחזיר לעולם רעה תחת רעה.
אני סבור שבני אדם מבוגרים המודעים למעשיהם אינם יכולים להרשות לעצמם לחזור על הטעויות שנעשו כלפיהם ובתואנה זו לנסות להקל בעונשם. אדם בוגר, מן הראוי שישען על תודעתו בהווה, ולא על טראומות העבר שלו יהיו נוראיות ככל שיהיו.
באופן אישי הייתי מצפה ממערכת המשפט בישראל גישה דומה.

אני מגיע לביתה של סאבית שמעולם לא חוותה סשן אמיתי,
זה המפגש השני שלנו, הראשון היה בפאב והיה מאד נעים ומתגרה.
היא מגישה לי ארוחת ערב ואני משוחחים קצת, היא עושה לי עיסוי ראש נעים ואחרי זה אנחנו מתחרמנים קצת ואז אני שואל אותה, אם היא היתה רוצה סשן. היא עונה שלא והיא צריכה לסמוך יותר, אנחנו ממשיכים להתחרמן והיא הופכת יותר ויותר מגורה...ואז שואלת מה זה אומר "סשן"
אני אומר לה שהיא תאלץ לחוות על בשרה בכדי להבין והיא מסכימה ונלהבת. אני מבקש ממנה לעמוד.
היא נעמדת.
מייד אני מבקש ממנה להתפשט.
(כמובן שסיכמנו לפני שהתחלנו מילות ביטחון וגבולות וכו', היא מבקשת שלא יהיה סקס אנאלי למשל, "OK, בסדר...").
היא פושטת את החצאית והחולצה ומתמהמהת....
אני בוחן אותה בשקט והיא נבוכה ושואלת "הכול"?
אני ממשיך להסתכל בה, שותק, והיא מסיימת להתפשט.
עומדת עירומה מולי ואני יודע שהיא כבר רטובה לחלוטין מצד אחד ונבוכה מאד מצד שני. כשישבנו בפגישה הקודמת בבאר, גם היתה שם המבוכה הזו. וכבר ידעתי כיצד להרגיע אותה אבל עדיין להשאיר אותה מגורה.

אני פותח את התיק שלי ושולף חבל עבה שחור וארוך מאד צרור בחבילה
נעמד בסמוך אליה קרוב מאד, אך לא נוגע.
אני מכין את החבל.
פורם אותו.
מוצא את אמצעו ומתחיל בקשירת גוף - שיבארי.
אני כורך אותו על העורף שלה ומתחיל ליצור את הלולאות.
4 או 5 קשרים גדולים ועבים. כל אחד יושב על נקודה אחרת בגופה.
האחרון שבהם מכוון בדיוק אל פתח הוואגינה שלה.
עכשיו מתחילה הקשירה האמיתית.
אני מפשק את רגליה ומניח את החבל במקומו ומעביר אותו בין ישבניה ומותח מעט. היא מתחילה להיאנח, אך לא יודעת מה מצפה לה.
החבל ממשיך אל הלולאה שמאחורי העורף ואז נמתח בחוזקה לראשונה
מכאן החבל מתחיל לכרוך את הגוף שלה ובכל פעם שאני מסיים להעבירו בלולאה אני מסיח את דעתה בנשיקה או פעולה אחרת ואז מייד מותח בכוח רב. הוא מתחיל להתהדק עליה.
הולך ומתהדק
ועם כל הידוק הקשרים נצמדים בכוח לגופה ומתחילים להפעיל את פעולתם
אם בהתחלה היא רק הייתה חרמנית הרי שהיא הולכת ונכנסת לספייס
ככל שאני מתקדם כך גם הקשר האחרון על הכוס שלה מתהדק והולך
ואני מסיים את הקשירה.

כעת כל גופה אטוף בחבל וכל ניעור של חלק מהמקלעת מטריף אותה באופן אחר. תהליך הקשירה גם כולל הסחות דעת מזדמנות בדמות ספאנקים על השדיים או הישבנים
עכשיו אני לוקח אותה אל המראה להתבונן בעצמה וזה נראה יפהפה ואירוטי בטירוף
עכשיו אני עובר לסדרה קצרה של ספאנקים יותר חריפים
והיא מתעופפת לחלוטין עד שבשלב מסוים היא מרחפת ולא מסוגלת לעמוד יותר על רגליה. היא מתמכרת לתחושות והראש מרחף לחלוטין. השפעת החבל רק הולכת ועולה עד שאני מרגיש שהיא על הקצה ומכוון את הנשימות שלה, שתנשום דרך האף ותרגיע אותן.
.
.
.
.
.
עוברת כחצי שעה של פעילות מסוג אחר לחלוטין אוראלית יותר, אינטנסיבית יותר...
.
.
.

ואז מתחיל להסיר את החבל.
לאט לאט, פורם אותו. לאחר שהלולאות נפרמות הקשר האחרון עדיין תקוע עמוק בפתח הכוס שלה. אני מרגיש שהקשר הזה הוא פקק של סכר. כשהוא יישלף הסכר הזה יתמוטט כך שלפני שאני שולף אותו משם אני אוחז אותה.
אני שולף את החבל במכה אחת ואז היא פשוט מתמוטטת על השטיח באפיסת כוחות.

כל מה שנותר לי לעשות הוא להגמיר אותה פעם אחרי פעם באצבעותיי
בהתחלה היא מנסה להלחם בחוסר האונים, בחוסר השליטה המוחלט על הגוף שלה, במבוכה. היא מנופפת בידיה ורגליה באוויר כמו תינוקת. אבל אחרי מספר דקות נכנעת ופשוט שוכבת שם רועדת גמירה אחרי גמירה אחרי גמירה, עד שאני מרגיש שגופה כבר אינו מסוגל לעמוד בזה עוד.

אני מחבק.
ומקבל בחזרה חיוך נהדר.

"אבל מדוע צריך מישהו לרצות לעצור את העולם?"
"איש אינו רוצה, זוהי הנקודה. זה פשוט קורה. ולאחר שאתה למד מבשרך מה זה לעצור את העולם, את נוכח לדעת שיש סיבה לדבר. אתה מבין, אחת מתחבולותיו של לוחם היא למוטט את העולם בגלל סיבה מסוימת ולאחר מכן לחזור ולשקמו כדי להמשיך לחיות."
(מתוך "המסע לאכיטלן" מאת קרלוס קסטנדה, 1972)

הדברים שאני אכתוב כאן שאובים מתורתו של דון חואן מאטוס, אינדיאני ממרכז מקסיקו שמשנתו עלתה על הכתב בספריו של מי שהיה חניכו, קרלוס קסטנדה , במהלך שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. כמובן שמה שאני כותב פה היא דעתי האישית ופירוש שלי בלבד.

כשאנחנו נולדים, מייד מתחילים לתאר לנו את העולם. למעשה מכתיבים ומתנים לנו את הדרך בה עלינו לתפוס את המציאות כדי לתפקד "נכון" בחברה הסובבת אותנו, במסגרת משפחתית תחילה, מהר מאד מגיעות הנורמות החברתיות, שיוך לקבוצות במעגלים הולכים וגדלים וכן הלאה.
התיאור של העולם נתפס כאמת מוחלטת והופך למעשה לאופן שבו אנחנו תופסים את המציאות. רוב בני האדם מחזיקים את האופן שבו הם תופסים את המציאות כמציאות עצמה ובכך למעשה התפיסה שלהם את עצמם והסובב אותם מתקבעת באופן שקשה לערער עליו. בלימודי מתמטיקה בטכניון נוכחתי לדעת שאפילו התפיסה הגיאומטרית של המרחב היא מותניית אצלנו ואילו אנו מקבלים את תפיסת המרחב הזו כאמת מוחלטת. (תורת הגיאומטריה מראה שישנן גיאומטריות אחרות מזו האאוקלידית והן תקפות באותה מידה, ואילו האסטרו-פיסיקאים מודים כי אין להם שמץ של מושג מהי הגיאומטריה של היקום, מה שבטוח – אאוקלידית היא לא). כלומר לרובנו תוארו חוקיו של המרחב כאאוקלידים ואנו מבלים חיים שלמים באמונה מוחלטת שכך נראה עולמנו וכמובן פועלים ומתנהגים כאילו הוא כזה. (כתבתי על גיאומטריות א-אאוקלידות פעם בפורום הדנג'ן, אפשר לעיין בזה בלינק הבא: http://www.dungeon.co.il/f/index.php?showtopic=10853&view=findpost&p=139992
)
דון חואן מכנה את הקיבעון התפיסתי הזה במושג "הטבעת הראשונה של העוצמה" או "התיאור של העולם". טבעת זו שובה אדם ולמעשה הוא יוצר סביבו את המציאות שלו באופן שבה הוא מתאר לעצמו אותה. כלומר התיאור של העולם הופך למעשה להיות עולמו עצמו.

למעשה המציאות היא הרבה יותר מורכבת מהאופן שאדם זה או אחר תופסים אותה. היא מתעתעת, מסתורית, הפכפכה ואינה מוחלטת כלל. תאור העולם שאדם שבוי בו מונע ממנו לחוות אותה וליצור אותה כרצונו. כולנו שבויים בתפיסתנו ויוצרים עבור עצמנו מציאות מוגבלת אשר מותניית ברובה בהתניות אשר שוכנענו להאמין כי הן מציאות מוחלטת ע"י אחרים ובכך למעשה מאבדים את השליטה על המציאות שיכולנו ליצור לעצמנו. אפשר לתפוס את האמירה הזו ברובד של "איך אני יכול לעשות את החיים שלי טובים, מלאים או מספקים יותר". אפשרות אחרת, עמוקה יותר היא "לעצור את העולם".

הביטוי הזה מתאר מצב בו אנו מצליחים לפרוץ את הטבעת הראשונה של העוצמה ולמוטט את האופן שבו אנחנו תופסים את העולם כליל. לעצירת העולם יש השלכה מיידית על איך שהסובב שלך נתפס אצלך. מנורמות חברתיות אשר מאבדות משמעות ועד אבחנה בכך שכל דבר ביקום הוא בעל חיות ותנועה בלתי פוסקות. כשאתה עוצר את העולם אתה מבין שאתה למעשה שליט של עולמך שלך וביכולתך ליצור את תפיסת עולמך כרצונך. (על רצון והמתנה לרצון אני מקווה לכתוב בפעם אחרת).

מי שקרא עד כאן ולא התייאש מהקשקשת הפוסט-ניו-אייג'ית שואל את עצמו "מה לעזאזל הקשר לבדס"מ?"

סיטואציה בדסמית או מערכת יחסים בדסמית כהזדמנות מופלאה לתרגל איך ניתן לעצור את העולם.

שני אנשים (או יותר) למעשה בוחרים להיכנס לתוך מצב בו חוקי העולם המוכר להם נשברים. סיטואציה כזו עומדת בניגוד מוחלט לתיאור העולם של רובנו. היא נוגדת אינסטינקטים חייתיים כמו: תוקפים אותך - תגונן, כואב לך - תברח, לוכדים אותך – הילחם. היא עומדת בסתירה חריפה לנורמות וחוקים חברתיים. ועדיין היא נובעת ממקום עמוק יותר בהכרה של הבוחרים בה. למרות הניגודיות לתפיסת העולם "הרגילה" שיש בסיטואציה הזו, אנחנו בוחרים (בתור משתתפים) לשמר אותה. להחזיק בה כמה שיותר עד שתפיסת המציאות הרגילה שלנו מתמוטטת ואנחנו שרויים בעולם שבו אנו שולטים בתפיסת המציאות יותר ויותר.

התוצאה של ההתפרקות של החוקים הנורמות והתפיסות הללו בתוך הסיטואציה היא בעיני לתרגל "עצירה של העולם". תפיסת המציאות של המשתתפים מתמוטטת ונבנית מחדש ומקבלת פנים חדשות.
צריך להבין כי "תיאור העולם" שכל אחד ואחד מאיתנו מחזיק בו כבן אנוש אינו בנוי אך ורק מנורמות חברתיות או מוסריות שעל בירכיהן חונכנו. הוא הרבה יותר עמוק מכך. תיאור העולם חודר לכל אספקט של האופן בו אנחנו תופסים את הסביבה שלנו ואת עצמנו, זה נוגע לתפיסת המרחב – צבע צורה או מיקום, תפיסת הזמן וקצבו, חום קור ותחושות שונות.

כמה פעמים במהלך סשן נדמה היה לכם כי תפיסת המציאות הפיזית שלכם משתנה?
הערפול, השתנות התפיסה החזותית והצלילית, הזמן שעומד מלכת או טס בטירוף, העונג שהכאב שולח בגופכם כאשר באותו זמן ממש כאילו הגוף נעלם ואיננו. כמה פעמים חשתם את אותה התרוממות רוח? כוחות מחודשים? שהכול מסתדר לכם במקום?
יהיו אנשים בעלי תפיסת עולם "רציונאלית" שיסבירו לכם במונחים מדעיים על פליטת אנדורפין, אדרנלין, דופאמין ושאר שלל כימיקלים טבעיים אשר נספגים במוח ואחראים לתחושות האלה. אבל גם מומחי פסיכיאטריה ונוירולוגיה אשר יודעים למה חומרים כאלה או אחרים גורמים, הם עדיין חסרי הסבר לאיך הם פועלים. אחרים עשויים לקרוא לזה כישוף, קסם או כל תיאור אחר על מנת להסביר כיצד תפיסת המציאות משתנה.
לי זה לא ממש משנה איזה הסבר רציונאלי או מאגי מישהו מעניק לשינוי בתפיסת המציאות שלך. מה שכן משנה לי הוא שאדם יכול, במודע ובפעולה מודעת, לשנות את תפיסת המציאות ובכך לשנות בעצם את המציאות שלו ממש, ואם יש לו מספיק עוצמה אישית, גם לשנות את תפיסת המציאות של הסובבים אותו.

בתפיסת המציאות החדשה שנוצרת המשתתפים הם אלה שיוצרים את החוקים על פיהם היא פועלת, הן עבור הצד השולט והן הנשלט. בעיני שני הצדדים זוכים בעוצמות וחווים יכולת אמיתית להפוך לשליטים מוחלטים בעולמם שלהם.

לאט לאט אני מתיר את החבלים.
קודם כל את אלה המותחים את זרועותיך אל הווים בקורה ועוד אחד העובר בין רגליך, זה שמונע ממך לקרוס חסרת אונים, שהחזיק אותך זקופה.
גופך קורס ארצה אל השטיח, את כורעת תחתייך, מקפלת את גופך ומכנסת אותו, מתנשמת. אני מלטף.

אני פורם את המטפחת שחסמה את פיך, נגס לשינייך, לחה מרוקך. פורם גם את תחתוני החוטיני ההדוקים שארגתי סביבך מחבל. אנחה פורצת ממך כאשר החבל השחור עוזב את גופך, מרפה ממך.
הגוף נרפה עכשיו לגמרי, את עדיין מכונסת, ידי על ראשך, אני מתבונן ברישומו של החבל המתוח וקשר הלולאה מעט מעל ישבנך הימני, כמו חתימה זמנית, ניתן לראות בבשרך את תמונת הרגע ואני נזכר.

אני נזכר במראיך כפותה צלופה וצלובה לנגד עיני.
אני נזכר בי, שוכב על הספה בבגדי מביט בך ערומה, ראש זקוף וגאה, עיניך עצומות ברכות, כל מראה פניך אומר שלווה והשלמה. צפה בחלל כהה כמן ציפור עתיקה פרושת כנפיים.
אני נזכר ברגע בו פקדה אותך אביונתך בעוצמה כזו שכפות רגלייך ניתקות לפתע מהרצפה, העווית שדומה כל כך לפניו של הכאב משתלטת על פניך, הצרחות העמומות חודרות את המטפחת וגופך רועד ממושכות ושוב שוקע לתוך רוגע מופלא.
אני נזכר ברגעים הקשים שעברנו בימים והשבועות האחרונים, השיחות , הדמעות, התהיות...

אני מתיר עכשיו את הרצועות אזיקי העור. מעסה את פרקי ידיך ואת מפנה את ראשך להתבונן בי.
ולפתע האושר מציף אותך. חיוך ענק נמרח מזוויות הפה אל העיניים שנוצצות בשמחה ואת פורצת בצחוק פעמונים. משתרעת ונמתחת על השטיח האפור, נפתחת כמו ורד שהגיע לפרקו, מחבקת. נוצצת כמו חדשה.

אני אוהב מסיבות בטבע. מעדיף אותן בהרבה על מועדונים אפלוליים וטחובים. אני אוהב אותן בעיקר בגלל שאני יכול לחתוך מהמסיבה לטיול קטן בסביבה. לעלות על איזה הר או סתם לבהות בעצי היער. מה לעשות, את הפיק של האסיד אני אוהב לבד, ועדיף מדבר. תמיד מזדמנות לך הפתעות.
במסיבה כזו לפני יותר משנה בלב מכתש רמון הלכתי לטייל מעט אחרי הזריחה. המסיבה הייתה באזור הכרייה של החברה לחרסית וחול זך ואני התקדמתי מזרחה לכיוון הר ארדון. מכתש רמון וסביבתו הם כמו בית עבורי, הלכתי באזור הזה אלפי קילומטרים ברגל, עם ציוד על הגב, לפעמים גם לבד לגמרי. מבחינתי, הסתובבתי בסלון שלי, פצוץ לחלוטין.
בעודי מתהלך לי ונהנה מבוקר קריר אני מגלה באחד הערוצים מתחתי ערימה בעלת צבע וצורה משונים, כשאני מתקרב אני רואה שם ערימה של נוצות מהודרות. הן חומות ומפוספסות ועל חלקן כתמי פיגמנטים כהים. הן יפיפיות. כתמי דם זעירים ועדינים אך טריים למדי מגלים לי שהציפור נטרפה שם ממש בשעות האחרונות. על חלק מהנוצות יש סימני דם עדינים בשורשיהן. אין לי ספק שמצאתי אוצר של עוצמה. אני אוסף לי את המשובחות והנאות ביניהן. מאוחר יותר אני אחזור למסיבה איתן, אין ספק שחלק מהאנשים שם ישמחו להפוך לאינדיאנים לשעה קלה.

____________________________________________________________________________


שבוע שעבר הרגשתי סחוט לחלוטין אחרי יום משמים במשרד. למרות זאת קראתי לשפחה להגיע, אבל לא חשבתי שיהיה לי כוח לסשן. פילינג לכפות הרגליים שלי בחומר מיוחד מעורר אותי לחלוטין ומזרים בי כוחות מחודשים. מבחינתה היא אומרת שהיא מפנקת אותן בעיקר עבורה, בן אדם צריך להשקיע בתחביב שלו, לא?.
קיבלתי חבלים חדשים, זו הייתה מתנה מאותה אחת שעוררה את סקרנותי לגבי העולם ההזוי הזה שנקרא בדס"מ ועלה בדעתי להשתמש בהם. כפיתה מקבילה לקרסוליים בעוד השפחה על ביטנה, עוד אחת אוזקת את פרקי הידיים והאזיקים הקדמיים והאחוריים מחוברים זה אל זה והקטנטונת חסרת אונים לחלוטין, היא אינה יכולה לזוז כאשר היא מקושתת, ממש כמו קשת בענן. זה לא מונע ממני להגמיר אותה בזריזות בפעם הראשונה ולאחר מכן להאכיל אותה גלידת וניל (כן, וניל, היא בחרה) עם דובדבנים שחורים ושוקולד מריר.
הגלידה נגמרת ואני חושב שכדאי לצחוק קצת. לא ידעתי שהיא כל כך רגישה לדגדוגים. אני שולח אצבעות מרפרפות אל כפות הרגליים האזוקות והתגובה לא אחרה לבוא. הגוף מתחתי מתפתל ומצחקק אבל אני חושש שמילת הביטחון קורבה להיאמר יותר מאי פעם. הכלבונת מעדיפה חגורה, ואולי אפילו לכתוב משהו שיתאר רגשות חלילה מאשר להיתדגדג ככה בלי יכולת לעצור את זה.

ואז אני רואה אותה. את הנוצה. שריד אחרון לאותו אוסף נהדר שמצאתי מתחת לשיח רותם מדברי. הנוצה קורצת לי. היא מחייכת חיוך ערמומי כאומרת לי – "אני! קח אותי! השתמש בי!"
אני מסכים איתה מייד. בשלב ראשון אנחנו מנסים את כפות הרגליים של הכלבונת, אבל זה סתם עושה לה נעים. ואנחנו? אנחנו לא באנו ליהנות, באנו לסשן. הנוצה ואני בודקים בזריזות את הגב, והרי זה פלא, הגב התחתון מניב זעקות שבר איומות...עלינו פה על משהו.

גם מפגש העכוזים לא מותיר את הכלבה אדישה והנוצה רק מתחילה להתחמם, היא מציעה תוכנית שאפתנית, היא טוענת שהיא יכולה להגמיר את הכלבה. אני עונה לה שזה בלתי סביר בעליל. אני אומר לה שהיא נוצה, היא עדינה מידיי. אבל זו לא סתם נוצה, היא יודעת שהיא מכילה עוצמה והיא עקשנית. אני אומר לה – "נו, טוב, בואי נראה אותך".

אני מתיר את אזיקי הרגליים, כדי לאפשר לה גישה נוחה לחלקה הורדרדה אשר כבר מתנוצצת בזיו יקרות, לחה ומדיפה ניחוחות יסמין. הכלבה פוסקת רגליה ומגלה את נקודת חיבורן המפוארת. הנוצה הערמומית סופקת כפיים באושר, מחייכת חיוך זדוני וניגשת למלאכה בעוד אני מתבונן נרעש במחזה הנגלה מולי.
בתחילה היא מרפרפת מעדנות, מפלרטטת קלות עם הקפלים הבשרניים והחפים משיער. אט אט הם נענים לה ונפתחים לעומתה כשושן. הנוצה שולחת אלי מבט מהוסס ואני מהנהן כמסכים, וללא דיחוי היא צוללת לעבר הדגדגן. שיפעת הלחות עושה בה שמות, מנוצה מהודרת היא הולכת והופכת לסמרטוט רטוב ונטול חן, אך היא אינה מוותרת. היא לוטפת ומחזרת על הפתחים, לא שועה לאנחות העולות מן הכלבה, להיפך, הן רק ממריצות אותה להגיע למטרתה המיוחלת. הכלבה כבר מתפתלת ומרטיבה כמעיין שופע, ובעוד אני שוקל אם לסייע לשתיים באצבע אדיבה. זה מגיע! צרחות פורצות ללא שליטה מפיה של כלבתי בעוד הנוצה ממשיכה בכוחות אחרונים לחמוס את הדגדגן האומלל ברעבתנות אין קץ. כאילו בשר הכלבה מפצה במשהו על הגעגוע הארוך והקשה מנשוא לבשרה של הציפור בה הייתה נעוצה בימים רחוקים.

לאט לאט המהומה שוככת, הכלבונת שקטה שוב. הנוצה מרוטה, רטובה ועלובה למראה אבל מחייכת אלי בסיפוק – "אמרתי לך"