"אבל מדוע צריך מישהו לרצות לעצור את העולם?"
"איש אינו רוצה, זוהי הנקודה. זה פשוט קורה. ולאחר שאתה למד מבשרך מה זה לעצור את העולם, את נוכח לדעת שיש סיבה לדבר. אתה מבין, אחת מתחבולותיו של לוחם היא למוטט את העולם בגלל סיבה מסוימת ולאחר מכן לחזור ולשקמו כדי להמשיך לחיות."
(מתוך "המסע לאכיטלן" מאת קרלוס קסטנדה, 1972)
הדברים שאני אכתוב כאן שאובים מתורתו של דון חואן מאטוס, אינדיאני ממרכז מקסיקו שמשנתו עלתה על הכתב בספריו של מי שהיה חניכו, קרלוס קסטנדה , במהלך שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. כמובן שמה שאני כותב פה היא דעתי האישית ופירוש שלי בלבד.
כשאנחנו נולדים, מייד מתחילים לתאר לנו את העולם. למעשה מכתיבים ומתנים לנו את הדרך בה עלינו לתפוס את המציאות כדי לתפקד "נכון" בחברה הסובבת אותנו, במסגרת משפחתית תחילה, מהר מאד מגיעות הנורמות החברתיות, שיוך לקבוצות במעגלים הולכים וגדלים וכן הלאה.
התיאור של העולם נתפס כאמת מוחלטת והופך למעשה לאופן שבו אנחנו תופסים את המציאות. רוב בני האדם מחזיקים את האופן שבו הם תופסים את המציאות כמציאות עצמה ובכך למעשה התפיסה שלהם את עצמם והסובב אותם מתקבעת באופן שקשה לערער עליו. בלימודי מתמטיקה בטכניון נוכחתי לדעת שאפילו התפיסה הגיאומטרית של המרחב היא מותניית אצלנו ואילו אנו מקבלים את תפיסת המרחב הזו כאמת מוחלטת. (תורת הגיאומטריה מראה שישנן גיאומטריות אחרות מזו האאוקלידית והן תקפות באותה מידה, ואילו האסטרו-פיסיקאים מודים כי אין להם שמץ של מושג מהי הגיאומטריה של היקום, מה שבטוח – אאוקלידית היא לא). כלומר לרובנו תוארו חוקיו של המרחב כאאוקלידים ואנו מבלים חיים שלמים באמונה מוחלטת שכך נראה עולמנו וכמובן פועלים ומתנהגים כאילו הוא כזה. (כתבתי על גיאומטריות א-אאוקלידות פעם בפורום הדנג'ן, אפשר לעיין בזה בלינק הבא: http://www.dungeon.co.il/f/index.php?showtopic=10853&view=findpost&p=139992
)
דון חואן מכנה את הקיבעון התפיסתי הזה במושג "הטבעת הראשונה של העוצמה" או "התיאור של העולם". טבעת זו שובה אדם ולמעשה הוא יוצר סביבו את המציאות שלו באופן שבה הוא מתאר לעצמו אותה. כלומר התיאור של העולם הופך למעשה להיות עולמו עצמו.
למעשה המציאות היא הרבה יותר מורכבת מהאופן שאדם זה או אחר תופסים אותה. היא מתעתעת, מסתורית, הפכפכה ואינה מוחלטת כלל. תאור העולם שאדם שבוי בו מונע ממנו לחוות אותה וליצור אותה כרצונו. כולנו שבויים בתפיסתנו ויוצרים עבור עצמנו מציאות מוגבלת אשר מותניית ברובה בהתניות אשר שוכנענו להאמין כי הן מציאות מוחלטת ע"י אחרים ובכך למעשה מאבדים את השליטה על המציאות שיכולנו ליצור לעצמנו. אפשר לתפוס את האמירה הזו ברובד של "איך אני יכול לעשות את החיים שלי טובים, מלאים או מספקים יותר". אפשרות אחרת, עמוקה יותר היא "לעצור את העולם".
הביטוי הזה מתאר מצב בו אנו מצליחים לפרוץ את הטבעת הראשונה של העוצמה ולמוטט את האופן שבו אנחנו תופסים את העולם כליל. לעצירת העולם יש השלכה מיידית על איך שהסובב שלך נתפס אצלך. מנורמות חברתיות אשר מאבדות משמעות ועד אבחנה בכך שכל דבר ביקום הוא בעל חיות ותנועה בלתי פוסקות. כשאתה עוצר את העולם אתה מבין שאתה למעשה שליט של עולמך שלך וביכולתך ליצור את תפיסת עולמך כרצונך. (על רצון והמתנה לרצון אני מקווה לכתוב בפעם אחרת).
מי שקרא עד כאן ולא התייאש מהקשקשת הפוסט-ניו-אייג'ית שואל את עצמו "מה לעזאזל הקשר לבדס"מ?"
סיטואציה בדסמית או מערכת יחסים בדסמית כהזדמנות מופלאה לתרגל איך ניתן לעצור את העולם.
שני אנשים (או יותר) למעשה בוחרים להיכנס לתוך מצב בו חוקי העולם המוכר להם נשברים. סיטואציה כזו עומדת בניגוד מוחלט לתיאור העולם של רובנו. היא נוגדת אינסטינקטים חייתיים כמו: תוקפים אותך - תגונן, כואב לך - תברח, לוכדים אותך – הילחם. היא עומדת בסתירה חריפה לנורמות וחוקים חברתיים. ועדיין היא נובעת ממקום עמוק יותר בהכרה של הבוחרים בה. למרות הניגודיות לתפיסת העולם "הרגילה" שיש בסיטואציה הזו, אנחנו בוחרים (בתור משתתפים) לשמר אותה. להחזיק בה כמה שיותר עד שתפיסת המציאות הרגילה שלנו מתמוטטת ואנחנו שרויים בעולם שבו אנו שולטים בתפיסת המציאות יותר ויותר.
התוצאה של ההתפרקות של החוקים הנורמות והתפיסות הללו בתוך הסיטואציה היא בעיני לתרגל "עצירה של העולם". תפיסת המציאות של המשתתפים מתמוטטת ונבנית מחדש ומקבלת פנים חדשות.
צריך להבין כי "תיאור העולם" שכל אחד ואחד מאיתנו מחזיק בו כבן אנוש אינו בנוי אך ורק מנורמות חברתיות או מוסריות שעל בירכיהן חונכנו. הוא הרבה יותר עמוק מכך. תיאור העולם חודר לכל אספקט של האופן בו אנחנו תופסים את הסביבה שלנו ואת עצמנו, זה נוגע לתפיסת המרחב – צבע צורה או מיקום, תפיסת הזמן וקצבו, חום קור ותחושות שונות.
כמה פעמים במהלך סשן נדמה היה לכם כי תפיסת המציאות הפיזית שלכם משתנה?
הערפול, השתנות התפיסה החזותית והצלילית, הזמן שעומד מלכת או טס בטירוף, העונג שהכאב שולח בגופכם כאשר באותו זמן ממש כאילו הגוף נעלם ואיננו. כמה פעמים חשתם את אותה התרוממות רוח? כוחות מחודשים? שהכול מסתדר לכם במקום?
יהיו אנשים בעלי תפיסת עולם "רציונאלית" שיסבירו לכם במונחים מדעיים על פליטת אנדורפין, אדרנלין, דופאמין ושאר שלל כימיקלים טבעיים אשר נספגים במוח ואחראים לתחושות האלה. אבל גם מומחי פסיכיאטריה ונוירולוגיה אשר יודעים למה חומרים כאלה או אחרים גורמים, הם עדיין חסרי הסבר לאיך הם פועלים. אחרים עשויים לקרוא לזה כישוף, קסם או כל תיאור אחר על מנת להסביר כיצד תפיסת המציאות משתנה.
לי זה לא ממש משנה איזה הסבר רציונאלי או מאגי מישהו מעניק לשינוי בתפיסת המציאות שלך. מה שכן משנה לי הוא שאדם יכול, במודע ובפעולה מודעת, לשנות את תפיסת המציאות ובכך לשנות בעצם את המציאות שלו ממש, ואם יש לו מספיק עוצמה אישית, גם לשנות את תפיסת המציאות של הסובבים אותו.
בתפיסת המציאות החדשה שנוצרת המשתתפים הם אלה שיוצרים את החוקים על פיהם היא פועלת, הן עבור הצד השולט והן הנשלט. בעיני שני הצדדים זוכים בעוצמות וחווים יכולת אמיתית להפוך לשליטים מוחלטים בעולמם שלהם.
לפני 18 שנים. 7 בדצמבר 2005 בשעה 9:05
