לאט לאט אני מתיר את החבלים.
קודם כל את אלה המותחים את זרועותיך אל הווים בקורה ועוד אחד העובר בין רגליך, זה שמונע ממך לקרוס חסרת אונים, שהחזיק אותך זקופה.
גופך קורס ארצה אל השטיח, את כורעת תחתייך, מקפלת את גופך ומכנסת אותו, מתנשמת. אני מלטף.
אני פורם את המטפחת שחסמה את פיך, נגס לשינייך, לחה מרוקך. פורם גם את תחתוני החוטיני ההדוקים שארגתי סביבך מחבל. אנחה פורצת ממך כאשר החבל השחור עוזב את גופך, מרפה ממך.
הגוף נרפה עכשיו לגמרי, את עדיין מכונסת, ידי על ראשך, אני מתבונן ברישומו של החבל המתוח וקשר הלולאה מעט מעל ישבנך הימני, כמו חתימה זמנית, ניתן לראות בבשרך את תמונת הרגע ואני נזכר.
אני נזכר במראיך כפותה צלופה וצלובה לנגד עיני.
אני נזכר בי, שוכב על הספה בבגדי מביט בך ערומה, ראש זקוף וגאה, עיניך עצומות ברכות, כל מראה פניך אומר שלווה והשלמה. צפה בחלל כהה כמן ציפור עתיקה פרושת כנפיים.
אני נזכר ברגע בו פקדה אותך אביונתך בעוצמה כזו שכפות רגלייך ניתקות לפתע מהרצפה, העווית שדומה כל כך לפניו של הכאב משתלטת על פניך, הצרחות העמומות חודרות את המטפחת וגופך רועד ממושכות ושוב שוקע לתוך רוגע מופלא.
אני נזכר ברגעים הקשים שעברנו בימים והשבועות האחרונים, השיחות , הדמעות, התהיות...
אני מתיר עכשיו את הרצועות אזיקי העור. מעסה את פרקי ידיך ואת מפנה את ראשך להתבונן בי.
ולפתע האושר מציף אותך. חיוך ענק נמרח מזוויות הפה אל העיניים שנוצצות בשמחה ואת פורצת בצחוק פעמונים. משתרעת ונמתחת על השטיח האפור, נפתחת כמו ורד שהגיע לפרקו, מחבקת. נוצצת כמו חדשה.
לפני 19 שנים. 13 בנובמבר 2005 בשעה 17:49
