אני אוהב מסיבות בטבע. מעדיף אותן בהרבה על מועדונים אפלוליים וטחובים. אני אוהב אותן בעיקר בגלל שאני יכול לחתוך מהמסיבה לטיול קטן בסביבה. לעלות על איזה הר או סתם לבהות בעצי היער. מה לעשות, את הפיק של האסיד אני אוהב לבד, ועדיף מדבר. תמיד מזדמנות לך הפתעות.
במסיבה כזו לפני יותר משנה בלב מכתש רמון הלכתי לטייל מעט אחרי הזריחה. המסיבה הייתה באזור הכרייה של החברה לחרסית וחול זך ואני התקדמתי מזרחה לכיוון הר ארדון. מכתש רמון וסביבתו הם כמו בית עבורי, הלכתי באזור הזה אלפי קילומטרים ברגל, עם ציוד על הגב, לפעמים גם לבד לגמרי. מבחינתי, הסתובבתי בסלון שלי, פצוץ לחלוטין.
בעודי מתהלך לי ונהנה מבוקר קריר אני מגלה באחד הערוצים מתחתי ערימה בעלת צבע וצורה משונים, כשאני מתקרב אני רואה שם ערימה של נוצות מהודרות. הן חומות ומפוספסות ועל חלקן כתמי פיגמנטים כהים. הן יפיפיות. כתמי דם זעירים ועדינים אך טריים למדי מגלים לי שהציפור נטרפה שם ממש בשעות האחרונות. על חלק מהנוצות יש סימני דם עדינים בשורשיהן. אין לי ספק שמצאתי אוצר של עוצמה. אני אוסף לי את המשובחות והנאות ביניהן. מאוחר יותר אני אחזור למסיבה איתן, אין ספק שחלק מהאנשים שם ישמחו להפוך לאינדיאנים לשעה קלה.
____________________________________________________________________________
שבוע שעבר הרגשתי סחוט לחלוטין אחרי יום משמים במשרד. למרות זאת קראתי לשפחה להגיע, אבל לא חשבתי שיהיה לי כוח לסשן. פילינג לכפות הרגליים שלי בחומר מיוחד מעורר אותי לחלוטין ומזרים בי כוחות מחודשים. מבחינתה היא אומרת שהיא מפנקת אותן בעיקר עבורה, בן אדם צריך להשקיע בתחביב שלו, לא?.
קיבלתי חבלים חדשים, זו הייתה מתנה מאותה אחת שעוררה את סקרנותי לגבי העולם ההזוי הזה שנקרא בדס"מ ועלה בדעתי להשתמש בהם. כפיתה מקבילה לקרסוליים בעוד השפחה על ביטנה, עוד אחת אוזקת את פרקי הידיים והאזיקים הקדמיים והאחוריים מחוברים זה אל זה והקטנטונת חסרת אונים לחלוטין, היא אינה יכולה לזוז כאשר היא מקושתת, ממש כמו קשת בענן. זה לא מונע ממני להגמיר אותה בזריזות בפעם הראשונה ולאחר מכן להאכיל אותה גלידת וניל (כן, וניל, היא בחרה) עם דובדבנים שחורים ושוקולד מריר.
הגלידה נגמרת ואני חושב שכדאי לצחוק קצת. לא ידעתי שהיא כל כך רגישה לדגדוגים. אני שולח אצבעות מרפרפות אל כפות הרגליים האזוקות והתגובה לא אחרה לבוא. הגוף מתחתי מתפתל ומצחקק אבל אני חושש שמילת הביטחון קורבה להיאמר יותר מאי פעם. הכלבונת מעדיפה חגורה, ואולי אפילו לכתוב משהו שיתאר רגשות חלילה מאשר להיתדגדג ככה בלי יכולת לעצור את זה.
ואז אני רואה אותה. את הנוצה. שריד אחרון לאותו אוסף נהדר שמצאתי מתחת לשיח רותם מדברי. הנוצה קורצת לי. היא מחייכת חיוך ערמומי כאומרת לי – "אני! קח אותי! השתמש בי!"
אני מסכים איתה מייד. בשלב ראשון אנחנו מנסים את כפות הרגליים של הכלבונת, אבל זה סתם עושה לה נעים. ואנחנו? אנחנו לא באנו ליהנות, באנו לסשן. הנוצה ואני בודקים בזריזות את הגב, והרי זה פלא, הגב התחתון מניב זעקות שבר איומות...עלינו פה על משהו.
גם מפגש העכוזים לא מותיר את הכלבה אדישה והנוצה רק מתחילה להתחמם, היא מציעה תוכנית שאפתנית, היא טוענת שהיא יכולה להגמיר את הכלבה. אני עונה לה שזה בלתי סביר בעליל. אני אומר לה שהיא נוצה, היא עדינה מידיי. אבל זו לא סתם נוצה, היא יודעת שהיא מכילה עוצמה והיא עקשנית. אני אומר לה – "נו, טוב, בואי נראה אותך".
אני מתיר את אזיקי הרגליים, כדי לאפשר לה גישה נוחה לחלקה הורדרדה אשר כבר מתנוצצת בזיו יקרות, לחה ומדיפה ניחוחות יסמין. הכלבה פוסקת רגליה ומגלה את נקודת חיבורן המפוארת. הנוצה הערמומית סופקת כפיים באושר, מחייכת חיוך זדוני וניגשת למלאכה בעוד אני מתבונן נרעש במחזה הנגלה מולי.
בתחילה היא מרפרפת מעדנות, מפלרטטת קלות עם הקפלים הבשרניים והחפים משיער. אט אט הם נענים לה ונפתחים לעומתה כשושן. הנוצה שולחת אלי מבט מהוסס ואני מהנהן כמסכים, וללא דיחוי היא צוללת לעבר הדגדגן. שיפעת הלחות עושה בה שמות, מנוצה מהודרת היא הולכת והופכת לסמרטוט רטוב ונטול חן, אך היא אינה מוותרת. היא לוטפת ומחזרת על הפתחים, לא שועה לאנחות העולות מן הכלבה, להיפך, הן רק ממריצות אותה להגיע למטרתה המיוחלת. הכלבה כבר מתפתלת ומרטיבה כמעיין שופע, ובעוד אני שוקל אם לסייע לשתיים באצבע אדיבה. זה מגיע! צרחות פורצות ללא שליטה מפיה של כלבתי בעוד הנוצה ממשיכה בכוחות אחרונים לחמוס את הדגדגן האומלל ברעבתנות אין קץ. כאילו בשר הכלבה מפצה במשהו על הגעגוע הארוך והקשה מנשוא לבשרה של הציפור בה הייתה נעוצה בימים רחוקים.
לאט לאט המהומה שוככת, הכלבונת שקטה שוב. הנוצה מרוטה, רטובה ועלובה למראה אבל מחייכת אלי בסיפוק – "אמרתי לך"
לפני 19 שנים. 14 באוקטובר 2005 בשעה 19:05
