אני יושב בעגבניה בשנקין לארוחת לילה קצרה.
כבר שוטפים את המרפסת בחוץ, מקפלים כסאות.
אני שקוע בפיצה שלי ובכוס של קפה ברד אחרונה לקיץ שכבר מת עם כל הריח של הגשם המזויין הזה בחוץ...
מתישהו נכנסת אחת. אני מעיף מבט ולא יכול שלא לפספס את הקולר הבוטה לצוארה.
קולר מעור שחור, עבה, מצוייד בשפיצים של 5 ס"מ, ועוד כמה טבעות כבדות שיהיה לאן לחבר יותר מרצועה אחת. יעיל.
אני מעיף מבט שני בשפחה המקולרת שמזמינה מגש. זיתים? פטריות?
חצאית מיני כהה, גרביוני רשת שחורים, שיער אסןף בקפידה. אין ספק, בדרך לעוד ערב של התחככות במה שנקרא בפי אנשים מסויימים "קהילה".
אני תוהה ביני לבין עצמי, לשם מה התחפושת , מעבר לחיבה אישית לדרס קוד זה מרגיש כמו מדים של איזהשהו צבא עלום מצויד בכלי נשק שניזקם מדוד. אבל כזה שאוהב מצעדים להם הוא קורא "מחתרתיים".
מעולם לא סבלתי מדים, מעולם לא אהבתי הכתבות, רשמיות או נורמטיביות.
אני אוהב להסתוות, התחפושת שלי היא תחפושת של חנון.
לא שאני סופרמן, אני סתם לוחם בשרות עצמי, אבל אני יכול להבין את ההגיון שמאחורי קנט קלארק.
אני מקפיד להטמע בתוך הגוונים האפרוריים משום שאני יודע שאני תמיד עלול לזהור יתר על המידה. אני לא עושה רעש כשאני הולך ברחוב, לא אוהב כשמטבעות מצלצלים לי בכיס.
ההסוואה שלי, השקט, אני מחזיק מהם יתרון. יתרון של ציד, יתרון של לוחם.
המקולרת אוספת מגש, ונבלעת במכונית גדולה.
אני מסיים את הסלייס שלי ועולה על האופניים.
נעלם בערפל רחוב תל אביבי של תחילת החורף. בחשכה, ואפילו לא לובש שחור.
וכותב.
לפני 18 שנים. 16 באוקטובר 2006 בשעה 22:13
