החום בלתי נסבל מסביב אבל הם יושבים בצילו של עץ שיטה ואולי זו אלה אטלנטית.
רוח קלה נושבת ומשיבה את הנפש. מרחבי המדבר שוקטים סביב כעדים עלומים למיזנסצינה הזו חסרת המילים. שקט מוחלט אופף למעט זימזומו של זבוב מזדמן החולף בסמוך לפניך היפים או עורב רחוק המודיע בקול לסלעים והשיחים על דבר מה העומד להתרחש.
יושבים בסיכול רגליים יחפות על שמיכה דקה. פנים מול פנים.
ריתמת חבלים מעטרת את שדיך, כורכת את השכמות ומפעילה לחץ על בית החזה. גם שאיפת אוויר עמוקה אינה יכולה לה והיא מגבילה את כלוב הצלעות שלך מלהתרומם כל צורכו.
הידיים אזוקות מאחור באזיקי עור שחורים המחוברים בטבעת ברזל אל הריתמה במעלה הגו הזקוף.
דממה. ממתינים. מתבוננים זה בזו. נינוחות ומתח שורים זה בצד זה ומחכים לרגע הנכון.
נאנחת. משפילה מבט.
יד נשלחת ומלטפת לחי, זרת מרימה סנטר בעדינות והמבט שוב מתלכד ואז סטירה עזה נוחתת על הלחי המתחילה לבעור. השקט הדומם מסביב רק מגביר את הצלצולים האוזניים. אט אט הצואר מתישר והמבט חוזר לאותה נקודה אך שונה. לא ממוקד. רואה אך אינו מסתכל. סטירה שניה נוחתת על לחי נוספת וצובעת אותה אדום. ומשהו מתחיל להתעורר פנימה.
הסטירות ממשיכות להתעופף כמו פרפרים באויר הקשה. כאילו הידיים הסוטרות הללו חודרות את העור ולשות את הנפש מבפנים. נעות כמו מתחת לבד גמיש המכסה עליה הדמעות המרטיבות את הבעירה אינן משקיטות אותן, הן רק עדות אילמת לשינוי התפיסתי ההולך ומתחולל מתוך עומק השורש שלך.
הנשימות הולכות ונעשות כבדות אבל החבל, החבל מקשה עליהן לספק את מלוא החמצן הדרוש בכדי לבלום את מה שגועש כלפי מעלה ומאיים להתפרץ. זהו קרב אבוד.
ולפתע חדל הכל.
הכל למעט הגל הזה שעולה. ומטפס מן האגן במעלה עמוד השידרה.
הוא עושה את דרכו חרישית. ואני מתבונן בו נוהר בדממה. הולך ותופח. הולך וגדל.
ואז הוא פורץ מתוכך.
כישוף.
ואני מתבונן.
לפני 14 שנים. 15 ביוני 2009 בשעה 16:27
